הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ
שלוש דרגות בבעלי מחלוקת: הגבוהה – כמחלוקת הלל ושמאי שלשם שמים. הבינונית – כמחלוקת קרח ועדתו, שיש בה תוכן ממשי אך נגועה באינטרסים, קנאה וצרות עין. והנחותה – מחלוקתם של אנשי מדנים, כדתן ואבירם, שכולה שנאה ואיבה, שקר ורמיה.

לעתים, אין לאלו תקנה אלא בציפיה שהאדמה תפתח את פיה ותבלעם.

בנאומו הגדול של משה רבנו בפרשיות דברים-ואתחנן-עקב, הוא חוזר פעמים רבות על קורות העם במדבר, ומפיק מהן בכל פעם לקחים ומוסר. הוא משלב מאורעות נבחרים שונים, אותם הוא מציג באופן המתאים ללקחים אותם הוא מבקש להפיק בשלב בו הם מוזכרים בנאום. (על שיטת האזכור של המאורעות עיינו עוד בדברינו לפרשת דברים השנה).

באחת הפעמים בפרשתנו, מזכיר משה את האותות והמעשים שעשה ה' למראה עיניהם של דור המדבר:
וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה: וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכָל אַרְצוֹ: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרָדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה: וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל: כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: (דברים יא ב-ה)

רשימה זו נועדה להבהיר את יכולתו של ה' להעניש את עוברי רצונו בעונשים חמורים ואף מופלאים וניסיים. הביטוי "אשר עשה ל..." חוזר בארבע הדוגמאות: "אשר עשה בתוך מצרים", אלו עשר המכות. "אשר עשה לחיל מצרים", זו טביעתם בים סוף. "אשר עשה לכם במדבר", אינו מפורש, אך סביר להניח מתוך ההקשר שאלו העונשים שבעקבות חטאי המתאוים והמתאוננים, המרגלים והמעפילים, וגם המגפות שפרצו בעקבות פרשת קרח ופרשת בעל פעור. "ואשר עשה לדתן ולאבירם" זו האדמה שפצתה פיה ובלעה את קרח ומרעיו.

בעוד שבמכות מצרים, ים סוף ועדת קרח, מזכיר משה במפורש את המעשה, הוא נמנע מכך בהתייחסו לחטאי עם ישראל במדבר. יתכן לומר שלא רצה לפרט את גנותם של ישראל ולביישם. משה נקט בדרך הזאת מספר פעמים במהלך נאומו, ולפי המדרש – כבר בפתיחה, ציון המקום "בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב", אינו פירוט גאוגרפי אלא רמז לחטאיהם של ישראל במהלך המסע במדבר.

שאלה מסקרנת המתבקשת מתשומת הלב לבחירת המאורעות ולאופן תיאורם בפרשתנו, היא השאלה להיכן נעלם קרח, הגיבור הראשי של הפרשה בספר במדבר? המפרשים העלו סברות שונות לתרץ את התמיהה.

יש אומרים שמשה לא רצה להזכיר את קרח מפני שהוא ערער על מנהיגותם של משה ואהרן, ומשה היה נוגע בדבר, לעומת זאת הביקורת של דתן ואבירם היתה מקיפה יותר, וכללה ערעור על כל יציאת מצרים, עד כדי הטענה שהיציאה עתידה "להמיתנו במדבר". יש מוסיפים על כך שקרח גם היה מבני לוי, קרובו של משה, ולפיכך נראה העימות ביניהם כעניין פנים-שבטי ולא כבעיה לאומית ולכן נמנע מלהזכירו. (עי' אברבנאל).

הנצי"ב מציע סברה אחרת, והיא, שקיים הבדל מהותי בין קרח לבין דתן ואבירם. המחלוקת של קרח היתה ערכית ואידיאולוגית, גם אם לא היתה לגמרי לשם שמים. הוא רצה ליטול חלק בעבודת ה' וטען בשם השוויון בקדושה של כל עם ישראל. לדברי הנצי"ב הוא "לא היה באמת בעל מחלוקת ואיש ריב ומדון, רק באותה שעה היה רוח קנאה עוכרתו". (העמק דבר דברים יא ו).

סברתו של הנצי"ב מאוששת ממקורות נוספים רבים.

במפקד השבטים בפרשת פנחס, מוזכרים דתן ואבירם בני אליאב בתוך משפחות שבט ראובן בזו הלשון:
וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם (קרואי) קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ: (במדבר כו ט-יא)

הכתוב מציג את דתן ואבירם כבעלי המחלוקת העיקריים ואת קרח ועדתו כמשניים להם. ציון הפרט שבני קרח לא מתו, למרות שעל פי האמור בפרשת קרח וגם בפרשתנו האדמה בלעה את כל אשר לקרח ולדתן ואבירם, מצביעה על יתרון שהיה לקרח על פני דתן ואבירם. בניגוד להם, לקרח היה המשך וקיום בעתיד. הידיעה שלימים בני קרח היו לויים ומשוררים במקדש, ושירתם מופיעה בין מזמורי התהלים, מוסיפה נופך משמעותי לרמיזה של התורה על אודות בני קרח.

גם בתהלים, במזמור המתאר את חטאי העם במדבר, הושמט קרח, אף שמדובר שם במפורש על הערעור על מנהיגותם של משה ואהרן:

וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה לְאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה': תִּפְתַּח אֶרֶץ וַתִּבְלַע דָּתָן וַתְּכַס עַל עֲדַת אֲבִירָם: וַתִּבְעַר אֵשׁ בַּעֲדָתָם לֶהָבָה תְּלַהֵט רְשָׁעִים: (תהלים קו טז-יח)

גם כאן, דתן ואבירם נזכרים כנבלעים באדמה, מוזכרת גם שריפת עדת קרח, אבל שמו של קרח עצמו הושמט.

כששבים להתבונן בפרשת קרח עצמה רואים שהתורה מבחינה בבירור בין קרח ועדתו לבין דתן ואבירם. קרח מתווכח על עקרון הקדושה: "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", וכלפיו מגיב משה רבנו בהצעת מבחן מחתות הקטורת: "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש".

אולם הנושא הזה אינו מעניין את דתן ואבירם, וכאשר משה שולח לקרוא להם, הם תוקפים אותו במישור אחר לגמרי, ובגסות רבה: "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה: הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר: אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה". (במדבר טז יב-יד)

בין אם נפרש כמשתמע מדברי הנצי"ב, שדתן ואבירם היו יוזמי המחלוקת וצרפו אליהם את קרח, ובין אם נפרש כפי שמשתמע מפשוטו של מקרא בבמדבר, שקרח יזם את המחלוקת ודתן ואבירם ניצלו את ההזדמנות, הצטרפו אליו והלהיטו את האש, מובן היטב מדוע החיצים מכוונים בעיקר כלפיהם ולא אל קרח, עד כדי השמטת שמו באיזכורים המאוחרים של המאורע.

חז"ל, כדרכם, הוסיפו לעוונם של דתן ואבירם עוד כהנה וכהנה, והקדימו את רשעתם עד ימי השעבוד במצרים, בזהותם אותם כשני העברים הנצים, "ויאמר לרשע למה תכה רעך" – היה המפגש הראשון של משה רבנו עם רשעתם של שני הטיפוסים הללו. האדם הראשון שנקרא בתורה רשע הוא על פי חז"ל אחד מן הצמד דתן ואבירם, ואף השני כמותו, שהרי הוא בבחינת "רעך".

"והם אמרו: 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' והם שהמרו על ים סוף, והם שהותירו מן המן, שנאמר: ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בקר, והם היו במחלוקת של קרח, שנאמר הוא דתן ואבירם..." שהם עמדו ברשעותם תחלה וסוף". (מדרש אגדה שמות ב יג).

כפי שנאמר בגליונות אלו פעמים רבות, גם דתן ואבירם אינם רק דמויות היסטוריות שהיו בעבר, הם אבטיפוס, שכמותו קיימים בכל דור ודור: בעלי המחלוקת.

יש שלש דרגות של מחלוקת, הדרגה הגבוהה אלו החולקים לשם שמים, כדוגמת בית שמאי ובית הלל, שמחלוקתם רצויה ומבורכת, והם נוהגים כבוד זה בזה.

דרגת הביניים, אלו בעלי מחלוקת שיש בה תוכן ערכי, אך הם נגועים באינטרסים, קנאה וצרות עין, אבטיפוס של אלו הם קרח ועדתו. זו מחלוקת פסולה, אבל היא נסלחת, ולאחר שהנכשלים בה נענשו על חטאם, אין חוזרים ומזכירים להם את עוונם, צאצאיהם יכולים לומר שירה אצל המזבח ושירתם תופיע בכתבי הקודש לדורות. יתר על כן, יתכן ששירתם משמרת משהו מן הטיעונים של אביהם, מקורטוב של אמת שהיה בהם ועל כן היא גם קרויה על שמו: מזמורי בני קרח.

ויש דרגה שלישית, נחותה, של אנשי מדנים. אלו הם הדתנים והאבירמים. אצלם השנאה והאיבה הן המניע הראשוני, הם מכים גם איש את רעהו, ולא רק את יריביהם שמבחוץ. הטיעונים שבפיהם שקריים, המחלוקת והקטטה הם לחם חוקם ואורח חייהם. אמנם, אפילו אליהם פנה משה בקריאה לשיחה ודיון, אבל מתברר שלפעמים אין להם תקנה אלא לצפות שהאדמה תפצה את פיה, תבלע אותם ותפטרנו מעונשם.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו