אפידורל
אפידורל צילום: ISTOCK

אני מסיימת כוס קפה של שלהי משמרת בוקר ושומעת מצוין שיש יולדת חדשה בחדר. אני נכנסת לחדר הלידה ורואה אותה מתפתלת ונאנקת מולי.

"שלום! תגידי לי בבקשה שם ותעודת זהות"

"אפידורל!!!!! עכשיו!"

אני בחורה נבונה ולכן לא נפלתי בפח וישר הבנתי שאלו לא שמה ושם משפחתה. בעלה נחלץ לעזרתי. אנחנו רצים במהירות על הפרטים. הוא אומר לידה שלישית ואני שומעת: לידה מיידית ומחברת אותה למוניטור.

"די! אפידורל!!" היא זועקת.

העיניים שלה משדרות מצוקה וכל עצמותיה תאמרנה: פתיחה 9.

"אני רוצה לבדוק אותך יקירה. אני חושבת שאת עוד רגע יולדת" אני מתחילה לטפטף לה נוזלים לווריד ומילים לאוזן ומנסה להסביר בצורה עדינה שלפי המבט שלה, אפידורל היא תקבל אולי בלידה הבאה.

"אין מצב!" היא אומרת לאט, "אני לא יולדת בלי אפידורל!"

אני מחייכת אליה ובודקת אותה רק כדי לאשר את מה שהיה כתוב לה על המצח.

"יקרה, את מדהימה" אני אומרת לה "את בפתיחה 9, את עוד רגע יולדת!"

אני מסתכלת על הפה שאמור לנשום לרווחה, על העיניים שאמורות לשמוח, על הלחיים שאמורות להימתח בחיוך של הנה אני יולדת, אבל אל מול עיניי הגוף נסגר. הגבות מתכווצות, הפה קפוץ, והגוף ממאן.

"אני! לא! יולדת! בלי! אפידורל! תקראי למרדים!"

ואני מבינה אותה כל כך ורוצה לעזור לה כל כך אבל הכל רץ כל כך מהר.

אני מנסה לשכנע במילים רכות, מנסה להסביר שאין זמן, היא לא תספיק, מנסה לעודד, אבל כל דרך שאני בוחרת נגמרת ללא מוצא.

"את תעשי את זה כמו גדולה"

"אני פשוט לא יכולה".

היא דמיינה את הלידה הזאת.

היא מנוסה. היא כבר ילדה פעמיים והיה לה די ברור שהלידה השלישית תהיה פחות או יותר דומה. אך המציאות דהרה ועלתה במהירות על כל דמיון והלידה הזאת היתה אחרת.

היא נכנסה בסערה לחדר לידה. לא הספיקה להביט, להפנים, להתרגל, לשכך, לנוח, לעכל.

ולפתע זה מחלחל.

היא הולכת ללדת בלי אפידורל.

היא, שלא מבינה למה צריך לסבול, שהיה לה ברור שהיא מוכנה לקבל את הזריקה כבר בשבוע 35 רק ליתר ביטחון, דווקא היא, הולכת ללדת בלי.

עוד באותו נושא:

קשה להגיד את המילה הזאת בחדר לידה. אבל זה הרגע בו היא צריכה, רק לרגע, להתאבל. להיפרד מהחלום וללכת אל הלא נודע שבלידה.

היא נושמת עמוק. אוספת את עצמה ואת כוחותיה. הפחד מפנה את מקומו לטובת המאמץ אל עבר השמחה.

"את תעשי את זה כמו גדולה, את לגמרי יכולה"

והיא עשתה את זה, כמו גדולה.

כמו לביאה. כמו אצנית שמדלגת מעל משוכה. מרוכזת ובטוחה.

היתה לידה יפהפיה.

נולדה ילדה יפהפיה.

בכי נשמע היטב.

דמעות מנוגבות, הלב חוזר לפעום בקצב רגיל. עור פוגש עור, עיני אב פוגשות עיני אם. הפה מחפש את המילים הנכונות.

"לא האמנתי שאני יכולה, את מבינה? לא האמנתי. את יודעת מה היו אומרים לי מאז שהייתי קטנה? כשהייתי נופלת ובוכה היו שואלים אותי: 'ומה תעשי בלידה?' וכשקיבלתי מכה ודמעתי, היו אומרים לי: 'איך תלדי את?' "

וזה מה שהיא למדה על עצמה: היא, עם לידה, לא תוכל להתמודד. היא, בלי אפידורל, לא תלד.

והיא ילדה.

כמו גדולה.

כמו לביאה.

וחודשים אחרי היא עוד חלמה שהיא נמצאת בפתחו של חדר לידה, בפתיחה שלוש. והמיילדת שואלת אותה בסבלנותה כי רבה: את רוצה אפידורל?

והיא מקיצה ותוהה: עכשיו כשהיא יודעת כמה כח יש בה, מה תהיה התשובה?

אמאל'ה, רוצה לשתף אותי בחוויות הלידה שלך?

אשמח לשמוע!

hanale.maayney@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו