פרופ' יהודה ברנדס
פרופ' יהודה ברנדס צילום: מירי שמענוביץ

התורה אינה מתנגדת לנסיונות לפתור בעיות ברמה המדינית והלאומית, אך היא מזהירה תמיד, שהפתרונות הגדולים אינם יכולים להוות תחליף לאנושיות הפשוטה ולחמלה הבסיסית שבין אדם לחברו.

פרשת השמיטה שנקרא השבת מכילה בתוכה כבקליפת אגוז סוגיות חובקות עולם בתחום הכלכלה והחברה.

יש ויכוח ידוע אם לתורה יש משנה כלכלית סדורה, כדוגמת הסוציאליזם או הקפיטליזם, או שמא יש בה רק מצוות והדרכות פרטניים, הנוגעים לאחריות לזולת, לצדק ויושר, עשיית חסד ועזרה לזולת, אך אין בה כדי פיתוח מדיניות כלכלית שלמה. פרשת השמיטה היא אחד הצמתים שבהם עולה השאלה במלוא חריפותה: האם השמיטה, גם שמיטת הקרקעות וגם שמיטת הכספים, הן מדיניות כלכלית לאומית, או הנהגה של קדושה ורוחניות, שבין אדם לארצו ובין אדם לחברו?

המצע כאן קצר מלפלפל במלוא רוחבה של סוגיה זו, אך כדרכנו נוכל להניח שבמקום שבו יש מחלוקת רחבה ומרובת משתתפים, שאינה מגיעה להכרעה שנים רבות, אפשר להניח שבת קול יוצאת ומכרזת שאלו ואלו דברי אלקים חיים. במובן מסוים, צודקים אלו האומרים שאין בתורה משנה כלכלית הדומה לזו שנמצא בספרים של אדם סמית או קרל מרכס. מאידך גיסא, צודקים אלו האומרים שהתבוננות במכלול המצוות של התורה בענייני בין אדם לחבירו בכלל, ובענייני ממונות בפרט, מחייבת להודות שמתגבשת תמונה כללית של ציפיות ודרישות מן הפרט, מן החברה הישראלית ואף מן האנושות בכללותה.

נקודת מוצא לגישה שאין לתורה משנה סדורה שאמורה לפתור את שאלות הכלכלה של העולם, מצויה בסתירה בין שני פסוקים בפרשתנו: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (טו, ד), לעומת "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (טו, יא). יש תירוצים רבים לסתירה הזאת, אולם נראה שפתרונה מצוי בפשוטו של מקרא. אחרי הפסוק האומר שלא יהיה בך אביון מופיע תנאי: "רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך לשמר לעשות את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום". רק בחברה אוטופית ששומרת את כל התורה והמצוה לא יהיה אביון, אבל משה רבנו מניח לכל אורך ספר דברים שעם ישראל לא יתקיים במצב של שלמות מבלי לחטוא לאורך ימים, אם בכלל המצב הזה אפשרי אפילו לזמן קצר.

אין צורך אפילו שהעם יחטא חטאים חמורים, כדוגמת גניבה וגזל, כדי שה"לא יהיה בך אביון" לא יעלה יפה. די בכך שלא כולם יעמדו בדרישה לנדיבות ואלטרואיזם. התורה מזהירה את האדם שישמר ממחשבת בליעל טרם השמיטה: היות וקרבה שנת השבע שנת השמיטה, ימנע מלהלוות כסף לחברו העני שמא לא יחזיר לו עד השמיטה ויאבד את הלוואתו. המינוח "בליעל" כלפי אדם שכזה הוא מאד חריף, לא צריך להיות רשע מרושע כדי לחשוב פעם שניה אם הגיוני להלוות בנדיבות כסף לאדם כשיש ספק מוחשי מאד אם הכסף יחזור. כסף שעמלת עליו וביקשת לחסוך אותו לצרכיך, לבטחונך העתידי או לילדיך. מדוע לתת אותו לשכן שנהג בפזרנות וחוסר אחריות ומצא את עצמו זקוק בדחיפות להלוואה דווקא חודשים מספר לפני השמיטה. אמנם, לא תמיד זה הוא המקרה, לפעמים המלווה עשיר ויכול להרשות לעצמו נדיבות, והלווה באמת מלומד ביסורים שלא באשמתו. אולם קנה המידה קשה מאד לשיפוט הוגן. זאת ועוד, המשנה מלמדת שמצופה מן הלווה להחזיר על אף השמיטה – אולם כאן מתמודדים הרצון הטוב של הלווה עם הרצון הטוב של המלווה. הרעיון שאפשר לבנות חברה אנושית סבירה המבוססת אך ורק על הרצון הטוב של אנשים, יש בו ממד מאד אוטופי.

הטענה הזאת היא טענה המקובלת גם על המחשבה הכלכלית בעולם, והיא מונחת ביסוד כשלונה של כל שיטה כלכלית שעוצבה ונוסתה אי פעם: התיאוריה יפה, אך בני אדם אינם עומדים בה. ניקח כדוגמה בולטת ביותר בדורנו את הכשלון של הסוציאליזם וחורבנה הנורא של גירסתו הקיצונית – הקומוניזם. הסתבר שהאידיאה שכל בני האדם יהיו שוים, במובן שכל אחד יעבוד וייצר כפי יכלתו ויקבל כפי צרכיו, התעלמה מן הטבע האנושי הפשוט, שגם "יכלתו" וגם "צרכיו" של האדם הם יחסיים. וכאשר אין זיקה ישירה בין העשיה שלו לתגמול שהוא מקבל עבורה, הוא יתחמק מעבודה ובוודאי ממיצוי יכולתו. הקומוניזם קרס בין היתר מפני שבני אדם לא "שמרו את כל המצוה" של מרכס, אנגלס ולנין, והיה צורך בהקמת משטר דיקטטורי רצחני כדי לנסות – ללא הצלחה – לייצר את השוויון והאחוה האנושית המצופים.

זו היתה הבעיה של התכניות הכלכליות הגדולות שכשלו בעבר. הן היו מבוססות על תקוות אוטופיות על טבע האדם, שהכזיב. כיום, תיאוריות כלכליות פחות מבוססות על אידיאלים והרבה יותר על פסיכולוגיה אנושית, לדוגמה, על טבעו של האדם כצרכן. הלא הוא הרעיון הידוע מספר קהלת ש"אוהב כסף לא ישבע כסף ומי אוהב בהמון לא-תבואה", (קהלת ה' ט'). מי האדם שאוהב שלא תהיה לו תבואה? גם אם יש יחידי סגולה כאלה, ודאי שהם אינם מרכיבים את ההמון. מכאן קצרה הדרך לפיתוח של תיאוריות כלכליות המבוססות על ייצור מוגבר לשם צריכה עודפת. אולם התיאוריות הללו אינן משנות כלכליות ערכיות, הן מייצרות כלים לניהול השוק, הבנקאות, המסחר והמדינה – ותו לא. אמנם, אל תהי זאת קלה בעינינו, כאשר יש למדינה או לפרט יועצים כלכליים טובים אנו מצליחים לנהל את המשק היטב, אבל התורה אין תפקידה להציע כלי עבודה לניהול כלכלה, לא של משפחה פרטית ולא של מדינה שלמה. תפקידה של התורה להציע את הערכים שעל פיהם יש לבנות את ההתנהלות הכלכלית של המשפחה והחברה. ומאלה, יש בתורה בשפע.

הטוענים שאין לתורה משנה כלכלית מצביעים על כך שבתוך עולמה של תורה אנו מוצאים גישות מנוגדות לשאלות הבסיסיות ביותר. לדוגמה, קיימת גישה המעוגנת יפה במקורות, מן התנ"ך דרך חז"ל ועד חכמי הדורות האחרונים, חסידים מכאן ובעלי מוסר מזה, הגורסת שהאדם הוא אורח בעולם, זמנו קצוב ואין ערך לכל ההנאות הגשמיות של העולם הזה. על כן עליו להסתפק במועט עד כדי חיי דלות. דמויות המופת של גישה זו הם רבי חנינא בן דוסא שהסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת, או בימינו, אישי המוסר מנוורדוק וגדולי החסידות כדוגמת הקוצקאים שהפכו את חיי הדלות והזלזול בצרכי העולם הזה למוקד בעבודת ה' שלהם. בקוטב האחר, קיימת גישה המעוגנת לא פחות במקורות, הגורסת שהאדם נשלח לעולם הזה כדי לפעול בו ולהשתמש במלוא תפארתו. גם לגישה זו יש דמויות מופת, מרבי יהודה הנשיא שלא פסקו מעדנים מעל שלחנו כמו משלחנו של אנטונינוס קיסר רומי, ועד לדמויות הוד מתנועת המוסר בסלבודקה או בחסידויות טשרנובל ורוז'ין, האחרונים חיו חיי פאר בארמונות ונסעו בכרכרות רתומות לסוסים אבירים. הנהגת התפארת והעשירות הוצדקה בכך שהדברים נעשים לשם שמים ולא לסיפוק תאוות, וזו דרך חשובה של עבודת ה' כבימי שלמה המלך, אבל עדיין – יש הבדל עצום בין רבנים ומנהיגי ציבור שמספרים עליהם שלא היתה לנה אצלם פרוטה כי כל כסף שהגיע לידם מיהרו לפזרו לעניים, לבין מקביליהם שהקימו חצרות מפוארות מכספי התרומות והפדיונות של חסידיהם, ולא רק מן העשירים שבהם.

אף על פי כן, יש לתורה משנה סדורה דרישות ברורות בתחום הכלכלי. הצד השווה שבכולם הוא התביעה הנחרצת של התורה לדאוג לזולת, ומעל לכל, לחלשים בחברה: הגר, היתום, האלמנה, המך והאביון. התורה מתנגדת לעוני אבל אינה מניחה שניתן למגר אותו באופן כללי, ומשכך, באה הדרישה "פתח תפתח את ידך". התורה משתדלת לצמצם ככל האפשר את העבדות, אבל מכירה בכך שיש אנשים שהפתרון למצוקתם הכלכלית הוא דווקא העבדות, ולכן עם הוראתה לרצוע את אזנו של המבקש להיות עבד עולם, כביטוי של סלידה ממעשהו, היא גם מורה בדייקנות איך לנהוג בו כדי לשמר על זכויותיו ועל כבודו כנברא בצלם אלקים וכאיש ישראלי.

אחת הסכנות הקיימות בתיאוריות כלכליות גדולות היא ההאטמות לצרכים המיידיים של הפרט. כך לדוגמה קיימת גישה השוללת את נתינת הצדקה ואת קיומם של ארגוני חסד קהילתיים, מפני שהם מנציחים את הפער בין עשירים לעניים. גישה זו דורשת שפתרון בעיית העוני ייעשה בדרך של מתן זכויות ותקציבים על ידי המדינה.

אך לעתים נראה, שכאשר אדם בעל מוגבלות וצרכים מיוחדים נזקק לעזרה מיידית, להושטת יד לעזרה בעליה לאוטובוס או במעבר חציה, לחבילת מזון ובגדים או לתרומה כספית לפתרון בעיה מקומית, הראשונים שייחלצו לעזרתו לא יהיו האידיאולוגים הגדולים הנלחמים על זכויותיו בככר העיר, בכנסת או בבית המשפט, אלא יהודים פשוטים בעלי חסד וחמלה אנושית. התנועה הנפשית של העזרה לפרט, מנוגדת לפעמים לעמדה האידיאולוגית של פתרון בעיות ברמה הלאומית. דומני שהתורה אינה מתנגדת לנסיונות לפתור בעיות ברמה המדינית והלאומית, כפי שעולה מפרשת השמיטה, אך היא מזהירה תמיד, שהפתרונות הגדולים אינם יכולים להוות תחליף לאנושיות הפשוטה ולחמלה הבסיסית שבין אדם לחברו.

יהי רצון שנזכה כולנו לחיים של פרנסה, חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו