הרב שאול עבדיאל
הרב שאול עבדיאל צילום: אלישב ידידיה

את שרת הכלכלה והתעשייה, האלופה (מיל') אורנה ברביבאי פגשתי לראשונה באוגוסט 2013, בעת ביקורה בבסיס הטירונים החדש של גדוד נצח יהודה בבקעה, בסיס בו השקיע צה"ל כסף רב בשביל לתת מענה מיטבי לחייל החרדי ולהגדיל את כמות המתגייסים לצה"ל מהציבור הזה.

באותה פגישה, דיברה האלופה ברביבאי על הצורך הדחוף לגיוס החרדים לצה"ל ועל המשימה הלאומית שבדבר.

את שר הביטחון, רא"ל (מיל') בני גנץ, פגשתי לראשונה כמה חודשים אחר כך, בעת ביקורו בגדוד נצח יהודה, כשהתכנסנו "בחוות מבוא דותן" (דותן ב בפי החיילים), כאשר קרא לכל חייל חרדי ללכת לביתו ולהביא עימו עוד כמה חברים, וכך נצליח להקים עוד ועוד גדודים של חיילים חרדים.

מאז ועד היום, הספקתי כבר לשמוע אמירות חיזוק ועידוד לחיילי נצח יהודה בביקורים שונים מכל "קודקודי המדינה", מראש הממשלה ונשיא המדינה ועד שר הביטחון והרמטכ"ל.

עוד באותו נושא:


השבוע, שמעתי את דבריה של השרה ברביבאי והצטערתי מאוד. השרה ברביבאי טענה "שהחרדים לא יתגייסו", ובכך רצתה לקיים את שליחותו של ראש מפלגתה, יאיר לפיד, לעידוד שינוי חוק הגיוס והורדת גיל הפטור מגיוס לגיל 21.

מולה ניצב השר בני גנץ, העומד על הצורך להשאיר את הפטור על גיל 24. חוק הגיוס "זכה" להיות לשון מאזניים כמה וכמה פעמים ולהפיל ממשלות בישראל. בכל פעם שנגשנו לבחירות, התחילו לספר לנו על ימין ושמאל, על מנהיגות חזקה או חלשה, ועל מסירת שטחי ארץ ישראל וחלקים מירושלים.

בפועל, הנושא הבוער ביותר בשנים האחרונות היה חוק הגיוס, שעליו הפיל שר האוצר ליברמן שוב ושוב את הממשלה. אם ננסה להגדיר מה בדיוק מציק לעם ישראל בנושא חוק הגיוס, נמצא שהשאלה האמיתית המעסיקה את עם ישראל היושב בציון, על סוגיו וגווניו השונים היא: "איך נצליח לחיות ביחד בארץ".
כל כך הרבה גוונים, כל כך הרבה דעות, כל כך הרבה שוני.

אם נקרא את דברי חז"ל (במסכת גיטין דף נו) ואת דברי ההיסטוריונים של ימי סוף בית שני (יוסף בן מתתיהו, או בשמו היווני טיטוס פלאוויוס יוספוס, בספר מלחמות היהודים), נגלה שמה שהחריב את ירושלים והגלה את עם ישראל, היה מלחמות בין היהודים ליהודים שלא הצליחו לחיות יחד בארץ, לחיילים הרומאים נותר רק לקום בבוקר במשך שלוש שנות מצור על עיר הקודש, לצפות בסרט המעניין של היהודים הנלחמים זה בזה, ולאכול פופקורן...

הנצי"ב מוולוזין, היטיב לתאר זאת (בהקדמתו לספר בראשית): "מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית".

אז מה יהיה עם גיוס החרדים? מי ישרת בצה"ל? מי יקיז דמו על הארץ ויגן בגופו על יושביה? מי יתגייס לצה"ל בעוד 30 שנה, כאשר הדמוגרפייה תהיה רוב דתי וחרדי? התשובה לשאלות הללו מורכבת, אולם חייבים לבוא אליה מתוך מחשבה ארוכת טווח, ופרקטיקה מתוך אידיאולוגיה.

האם השרה ברביבאי דואגת לחרדים? לכלכלה? לחברה הישראלית? האם השר גנץ דואג לשוויון בנטל? לכוח האדם בצה"ל? לטובת המדינה? השאלה הקריטית כאן היא, מה טוב לנו כעם, האם אנו חרדים לשלומינו, להיות עם אחד בארץ. עם שיכול לאהוב, לכאוב, להעניק, לחלוק ולתת האחד לשני.

שאלת גיוס החרדים אינה רק שאלה פרקטית, אלא שאלה מהותית שלנו כעם שלא מסתכמת בגיל גיוס או צורך כלכלי כזה או אחר.

אבל רגע, אז מה עושים עם גיוס החרדים? להוריד את גיל הפטור? לא להוריד? החרדים יתגייסו או לא?
תשובה לשאלה הזו עניתי פעם לרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל אביב כוכבי. בתום ביקורו בגדוד נצח יהודה, פנה אלי הרמטכ"ל ושאל: "הרב, מה אתה חושב שצריך לעשות?"

עניתי לו שצריך להפסיק להתעסק בנושא כל הזמן, החרדים יתגייסו מעצמם, ככל שנעשה יותר רעש סביב הדבר, כך נקים לעצמינו עוד ועוד חומות בצוּרות. הציבור החרדי עובר תהליך פנימי שיוביל אותו לאט לאט גם לגיוס לצה"ל למסלולים המותאמים לאורחות חייו. אם נפסיק להתעסק בדבר, נגלה שבעוד עשרים שנה הציבור החרדי על רוב גווניו יתגייס ויתרום למדינה בצורה זו או אחרת, ואף יהיה מהמובילים בתחום כמו שניתן לראות בתרומתם בארגוני החסד והסיוע השונים. הרמטכ"ל ענה: "הלוואי". עניתי לו בחזרה: "בעז"ה בודאי".


הרב שאול עבדיאל, שירת בעבר כרב גדוד נצח יהודה וכקמ"ט מדיניות ופרט במנהלת החרדים הצבאית באכ"א. והיום משמש כר"מ בישיבה התיכונית בהר ברכה, רב צבאי במילואים וחבר באיגוד רבני קהילות.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו