הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג צילום: מירי שמעונוביץ
במבט ראשון נראה שלקט המצוות של ספר דברים, בפרשיות ראה-שופטים-כי תצא, מסודר באופן די אקראי. ובכל זאת, גם מי שאינו דורש "סמוכים" בכל התורה, דורש כך בספר דברים, דהיינו, הוא מניח שקיים קשר ענייני בין פרשיות סמוכות זו לזו, וניתן ללמוד מן הזיקה ביניהן (ברכות כא ע"ב).

כך לדוגמה הדרשה המפורסמת הרואה רצף ענייני בפיסקאות הפתיחה הנפרדות בראש פרשת כי-תצא: מי שנושא אשת יפת תואר, סופה שתהפוך להיות אשתו השנואה, וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה (רש"י דברים כא יא).

במבט כללי יותר אפשר להצביע על קיומן של חטיבות מצוות העוסקות בנושא משותף מהיבטים שונים. בפרשת שופטים יש עיסוק נרחב בסדרי השלטון והממשל: שופטים ושוטרים, כהן, מלך ונביא. בפרשת כי תצא יש עיסוק נרחב בנושא המשפחה. תחילה, כאמור לעיל, ברצף של אשת יפת תואר, אשה אהובה ושנואה, בן בכור ובן סורר ומורה. בהמשך הפרשה מופיעות פרשיות מוציא-שם-רע, אונס ומפתה. אחריהן קבוצה של פסולי חיתון: אשת אב, פצוע דכה וכרות שפכה, ממזר, עמוני ומואבי, מצרי ואדומי. ובהמשך, הלכות נישואין: איסור קדש וקדשה, דיני גירושין ודיני יבום.

יש הבדל משמעותי בין פרשיות העריות בספר ויקרא, לבין אלו שבפרשתנו. בויקרא, אין עיסוק במוסד המשפחה אלא במה שנקרא בלשון חכמים "איסורי ביאה", דהיינו, יחסי אישות אסורים. הדבר נובע מן ההבדל בין שני הספרים. חומש ויקרא, שהוא ספר הקדושה, עוסק בשאלות של איסור והתר, טומאה וטהרה, קדושה וחולין. חומש דברים, הנאמר על סף הכניסה לארץ, עוסק בשאלות של ציבור וחברה, לפיכך הוא מתייחס אל המשפחה כחלק מן המבנה החברתי וגם שוזר את דיניה בין נושאים אחרים הקשורים לתקנת החברה.

בין הנושאים המשובצים בתוך מצוות המשפחה בפרשתנו מצויים: חיוב קבורה להרוגי דין ולמתים בכלל, השבת אבידה, פריקה וטעינה, איסור ריבית, זכויות פועל בכרם רעהו, ועוד מצוות רבות שבין אדם לחברו, המכוננות סולידריות בחברה הישראלית.

הגרעין הבסיסי של החברה בישראל, ובעצם של כל חברה תרבותית בעולם, הוא המשפחה, לכן תופסות ההלכות הנוגעות למבנה המתוקן של המשפחה מקום מרכזי בפרשה העוסקת בהסדרת היחסים האישיים בחברה הישראלית.

כיום, מאותגרת המשפחה המסורתית על ידי תפיסות של "המשפחה החדשה". תפיסות המבקשות להכיר בקיומן של משפחות שונות מן המקובל בישראל מדורי דורות: משפחות חד-הוריות, חד-מיניות, וכיוצא באלה. הויכוח בין שתי האסכולות מפורסם ואינו צריך פירוט, וגם מיקומנו בצד המסורתי, התורני, מוכר וידוע ולא נרחיב בו כאן.

ברצוני הפעם להסב את תשומת הלב לאפשרות למציאת גשרים וקשרים בין שני המחנות הניצים, המשפחה התורנית המסורתית והמשפחה הליברלית החדשה, באותם העניינים שפרשתנו עוסקת בהם: המשפחה כבסיס החברה.

נקודת המוצא הבסיסית המשותפת, שחשוב להדגיש אותה, היא הכרת הערך של המשפחה כמרכיב יסודי במבנה החברה. רעיון זה אינו מובן מאליו. בחברות שונות נטו לזלזל במוסד המשפחה, לא להכיר בחשיבותו ואף להחשיבו כמוסד פגום מיסודו. כך היה בחלק מן העולם העתיק וכך גם בעידן של רעיונות הקידמה והחופש בעידן המודרני. הקומוניסטים במזרח וה"היפים" במערב ערערו על מוסד המשפחה. המשפחה הואשמה ב"בורגנות", בכפייתיות, ובשאר מרעין בישין שיש להשתחרר מהם לטובת חיים של חופש.

לעומת זאת, לפחות חלק מתומכי "המשפחה החדשה" נטשו את דת החופש הקיצונית ומבקשים למצוא דרך לקיים מבנים משפחתיים גם בעידן ליברלי. בענין הזה יש לעולם המסורתי שפה משותפת איתם.

נושא שני שמזמן שיתוף פעולה עם אנשי המשפחה החדשה הוא התחום של זכויות אדם, ובמיוחד ההגנה על החלשים והפגיעים. "אשת יפת תואר" היא דוגמה מובהקת לדגם נישואין שאינו רצוי על פי התורה, ואף על פי כן, התורה דורשת להגן על כבודה ומעמדה של האשה השבויה והנכריה. הפקרת הנשים, השפלתן ושעבודן שהיו מקובלות בעולם העתיק, הולכות ונמשכות עד ימינו אלה. פרשיות אונס ומפתה מתרחשות חדשות לבקרים לא רק בחברה המתירנית, אלא גם בחברות שנחשבות מאד מהוגנות ותרבותיות, ולצערנו גם בתוך חברות דתיות, ואפילו בסגורות שבהן, בקיצוניות שבהן, וב"צנועות" ביותר. ההתמודדות עם הרעה החולה הזאת מחייבת התגייסות משותפת למערכה של כל מי שמאמינים בערך המשפחה ובכבוד האדם. הוקעת האלימות, האונס, ההטרדות המיניות, מחוץ למשפחה ובתוך המשפחה כאחד, נדרשת גם ברמת החקיקה והאכיפה, גם ברמת השיח הציבורי וגם ובעיקר בתחום החינוך.

נושא שלישי שעליו יש לתת את הדעת הוא מורכב יותר ויש לדון בו בזהירות. מדובר בנושא השנוי בוויכוח גדול בין רוב הציבור הדתי לבין הציבור החילוני, כאשר הציבור המסורתי מתפלג בתווך. מדובר בשאלת מתן לגיטימציה רשמית לקיומם של נישואים שלא כדת משה וישראל במדינת ישראל.

השאלה המרכזית לגבי הנושא הזה היא מאיזו נקודת מבט להתייחס אליו. ברור לנו, שאם נישואים אלה באים כחלופה לנישואים על פי ההלכה, הם אינם רצויים, בלשון המעטה. מתן הכרה רשמית לנישואים כאלה במדינת ישראל דומה במובן מסוים לשאלת התחבורה הציבורית בשבת, כיון שיש בה ויתור על החלום של מדינה המתנהלת על פי תורת ישראל.

אולם הדרישה החילונית לאפשר נישואים כאלה לא באה רק מתוך כוונה לקעקע את תורת ישראל. נישואין אלה אמורים גם להוות חלופה לחיי אישות ללא נישואין, הרווחים עד מאד בחברה הכללית.

בפרק הראשון של הלכות אישות מתאר הרמב"ם שתי חלופות לנישואין כדת משה וישראל שהתקיימו קודם מתן תורה:

פרק א הלכה א: קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה.

פרק א הלכה ד: קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו, וזו היא הנקראת קדשה.

שתי החלופות האלה נאסרו לישראל אחרי מתן תורה. אולם כיום אלו הן שתי החלופות הרווחות בחברה הישראלית הכללית. חלופות אלה רווחות גם בקרב אלו שבסופו של דבר נישאים כדת משה וישראל, רבים מאד נוהגים מנעוריהם כמתואר בהלכה ד', דהיינו, מקיימים יחסי אישות אקראיים ומזדמנים בצעירותם עד שמכוננים זוגיות קבועה, ורבים רבים חיים בזוגיות בלי נישואים במשך שנים רבות, ולעתים במספר מערכות זוגיות, כמתואר בהלכה א', עד שהם מחליטים בסופו של דבר להתחתן כדת משה וישראל.

השאלה שעומדת לפתחם של אישי ההלכה ומנהיגי הציבור התורני בימינו, אלו שלנגד עיניהם עומדת גם האחריות לכלל ישראל ולא רק לסקטור הדתי שאליו הם משתייכים, היא האם להעדיף להמשיך ולהיאבק על מניעת כל אפשרות למסלול רשמי שאינו כהלכה, או שמא מתן אפשרות למיסוד קשר משפחתי שכזה עדיפה על פני המצב הדומה להפקרות ששררה לפני מתן תורה, לפי תאורו של הרמב"ם. גם בנקודה הזאת יכול העולם הדתי למצוא מכנה משותף עם חלק מן העולם החילוני ומפעילי "משפחה חדשה", לפחות ברצון לאפשר זוגיות ומשפחה ממוסדת למי שהדבר נמנע מהם על פי ההלכה.

לא מעטים הפוסקים, הרבנים ותלמידי החכמים, המלומדים ומנהיגי הציבור, הסבורים שיש למצוא דרך רשמית ולגיטימית לכינונם של מבנים משפחתיים, לא מתוך כניעה לעולם המתירני והפרוץ שמסביבנו אלא דווקא מתוך כוונה לצמצם את המתירנות והפריצות ולהתקדם ולו במקצת לקראת תיקון המשפחה בישראל, עד אשר יכשר הדור לקבלת עולה של תורה. שאלה זו מונחת לפתחם של גדולי הדור ומנהיגיו, ולא עלינו לנקוט בה עמדה להלכה ולמעשה. עדיף לנו להתמקד בדברים שבידינו, ובראשם, נושא החינוך.

חינוך הוא הנושא הרביעי שעלינו לתת עליו את הדעת, והוא המחייב ביותר אותנו כמי שזו אומנותנו. ב"ה, בשנים האחרונות גברה ההכרה בצורך ללמד ולחנך בעומק ובהרחבה מגיל צעיר ביותר. להכיר את העובדות, להפנים את הערכים. ראוי לצטט בהקשר זה את קריאתו של אברהם אבינו לשרה, "שרה היתה צנועה יותר מדאי, אמר לה אבינו אברהם: אין זו שעת הצניעות..." (בראשית רבה נג ט).

מול השטף הנורא של המתירנות והפריצות המקיף אותנו ואת ילדינו מכל עבר, אין לנו רשות לנהוג במדיניות של שתיקה והצנעה שהיתה מקובלת בדורות עברו. חייבים להבהיר את דעת התורה ודרך המוסר בכל ההבטים של חיי המשפחה, ולא להשאיר את הזירה מופקרת רק להשפעות של התרבות הסובבת וכלי המדיה אדירי העוצמה העומדים לרשותה.

כל מי שיכול להתגייס וכל כלי שניתן לגייס למשימה – הם הכרחיים. ומכיון שהאחריות המוטלת עלינו כמחנכים נוגעת לכל ילדי ישראל, עלינו להשתתף במערכה ולצרף אליה את כל מי שאפשר. מדובר בהצלת נפשות של ממש, ולא צריך להיות דתי, מסורתי או שמרן, כדי לשתף פעולה בחלק מן התחומים שמנינו לעיל. גם אם באחרים נמשיך להתווכח בכל עוז.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו