הרב ד"ר יואל בן נון
הרב ד"ר יואל בן נון צילום: חזקי ברוך

כל החגים נקראים בפינו, ובתפילה, בשמות הכתובים בתורה, רק 'ראש השנה' חריג – בתורה, הוא החג היחיד שחל בראש חודש, והוא נקרא "זכרון תרועה" או "יום תרועה" – בתפילה הוא נקרא "יום הזיכרון", ובלשון חז"ל, ובפי העם 'ראש השנה' – להשוואה, 'יום הכיפורים' נקרא כך גם בתורה, גם בתפילה, וגם בפי העם!

איך זה קרה?

א. ה'שנה' בתורה – חקלאית

חז"ל (במשנה) קראו ל"אחד בתשרי ראש השנה לשנים", ברם, כינוי זה אינו נזכר בתורה, ולא עוד, אלא שפסוקים אחדים בתורה סותרים בבירור את האפשרות להתייחס ליום זה כאל תחילת השנה, כי נאמר במפורש שהשנה מסתיימת בחג הסוכות:

וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה; (שמות כ"ג, טז).

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת; (דברים ל"א, י).

בנוסף, בפרשיות המועדים השונות מופיעים חג הסוכות ושמיני עצרת תמיד בסוף השנה; כך בפרשת אמור (ויקרא כ"ג), כך בפרשת פינחס (במדבר כ"ט) וכך גם בפרק המועדים בדברים ט"ז, שם הסיכום הוא:

שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר,

בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת...; (דברים ט"ז, טז).

לפי כל הפסוקים האלה, חג האסיף (= חג הסוכות) חל בסוף השנה, והשנה החדשה מתחילה אחרי סוכות.

הפרשיות שהזכרנו מתוך כל חומשי התורה מעידות באחדות מלאה שהשנה מתחילה אחרי סוכות. סתירות לכאורה, ונקודות מבט שונות, יש בתורה בנושאים רבים מאוד – אך לא בנושא זה. העדות ברורה וחדה, והיא סותרת לכאורה את המסורת שבידינו, שא' בתשרי הוא 'ראש השנה'.

לכאורה היינו מצפים, ש"ראש חדשים" (= חודש האביב) יהיה בתורה 'ראש השנה'. אך גם דבר זה אינו נכון: לפי כל הפסוקים שהבאנו לעיל, חג הסוכות הוא סוף השנה, וה'שנה' שבתורה מתחילה מיד אחריו. יתר על כן, קבוצת פסוקים נוספת מוכיחה, שה'שנה' בתורה היא שנה חקלאית, והיא מתחילה בעונת הזרע וביורֶה:

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ;

וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ...; (שמות כ"ג, י-יא).

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ;

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר;

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ; (ויקרא כ"ה, ג-ה).

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים... וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה...

יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ...; (שם, ח-יא).

בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ...; (שם, טו).

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ... אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם; אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ,

תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה;

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי...

וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ; (דברים י"א, י-טו).

גם כאן אנו מוצאים עדות אחת, תואמת ומכוונת, שהשנה בתורה היא חקלאית, והיא מתחילה בעונת הזרע ובגשם הראשון, הוא היורה; לפיכך, "מר[א]שית השנה ועד אחרית שנה" פירושו: "יורה ומלקוש" (דהיינו, עונת הגשמים), ואסיף הדגן, התירוש והיצהר (דהיינו, ימי החמה והאסיף). שנה כזו מתחילה ומסתיימת, לכאורה, בחודש מרחשוון, שבו מתחיל היורה ובו מוסקים את הזיתים – ולא בתשרי; הפסוקים על חג הסוכות-האסיף בסוף השנה והפסוקים על הזרע עם תחילת עונת הגשמים (= היורה) בראשית השנה מתאימים בפשטות אלה לאלה, ולכאורה אין הם עולים בקנה אחד עם ההתייחסות לראש החודש השביעי כאל 'ראש השנה'.

ב. ראשית השנה

פסוק קשה בפרשת היובל יסייע בעדנו לפתור את התעלומה:

וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ,

בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם;

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה...; (ויקרא כ"ה, ט-י).

"יום תרועה" בכל שנה חל באחד לחודש השביעי, והנה, "שופר תרועה" מכריז על שנה חדשה ומיוחדת, שנת היובל – אולם הוא חל ביום הכיפורים! פרשה זו עצמה מדברת על שנה חקלאית שמתחילה בזרע, כפי שראינו לעיל, ובכל זאת, 'ראש השנה' של שנה זו חל דווקא ביום הכיפורים, בעשור לחודש! מדוע תתחיל שנת היובל בעשור לחודש? וכיצד מתיישב הדבר עם הפסוקים המעידים על שנה חקלאית שמתחילה בזריעה עם היורה?

התשובה נתבררה לי לאחר שנים של תהייה וחיפוש: ראש השנה בתורה איננו יום, אלא תקופה, עונת מעבר הכוללת בתוכה את כל חגי החודש השביעי (= תשרי), מיום התרועה ועד שמיני עצרת.

השנה החקלאית היא שמשית; היא נמשכת כ-¼365 יום, והיא ארוכה משנים עשר חודשי ירח במעט פחות מאחד עשר יום. השנה החדשה, במובן החודשי, מוכרחה אפוא להתחיל לפני שהסתיימה השנה הקודמת, אם מונים אותה לפי חודשים; אם כן, החודש השביעי הוא התקופה שבה נכנסת שנה ויוצאת שנה, כלומר: "תקופת השנה".

עם זאת, השנה החקלאית איננה תלויה בראש החודש הירחי בשום אופן, ולכן האסיף העיקרי של הגורן והיקב מסתיים בחג האסיף (= הסוכות). שמיני עצרת, הבא מיד לאחר חג האסיף, הוא ראש השנה החקלאית, וכך הוא נתפס גם היום בתפילה על הגשם, ובתודעה, כסיום קריאת התורה וראשיתה.

אכן, שמיני עצרת סמוך הוא לתחילת הגשמים ולזרע, אולם אינו יכול לשמש כ'ראש השנה' החקלאית, שכן ראש השנה אינו יכול לחול באמצע חודש – כשם שחודש אינו יכול להתחיל באמצע יממה, אף על פי ש'ככה זה בטבע'.

לפיכך קבעה לנו התורה את ראש חודש השביעי כראש חודש של ראשית השנה (=ראש ראשית השנה), ובקיצור: 'ראש השנה". מדוע לא קראה לו התורה 'ראש השנה'? – מפני ש'ראש השנה' בתורה איננו יום, אלא תקופה של עשרים ושניים ימים: ראשיתם בראש החודש השביעי, שהוא יום התרועה, המשכם ביום הכיפורים – ראש שנת היובל, ואחריתם בשמיני עצרת, החל מיד אחרי 'צאת השנה' של חג האסיף, ונחשב כראש השנה החקלאית, למטר ולזרע.

כל יום מן הימים האלה, יש בו משהו של ראש השנה; יום התרועה, יום הכיפורים ושמיני עצרת הם ימים מיוחדים, שכל אחד מהם קשור בהיבט אחר של 'ראש השנה' – יום התרועה הוא ראש החודש הירחי של ראשית השנה, כי הוא ראש החודש הירחי שבו השנים תתחלפנה. יום הכיפורים הוא יום הכפרה המסכם לכל השנה שעברה, על כל עוונותיה, והוא באמת היום השלם האחרון של שנת השמש הקודמת, כפי שנבאר להלן; שמיני עצרת הוא ראש השנה החקלאית, מפני שהוא סמוך לגשם ולזרע.

הוכחה לדבר מן המקרא:

מלשונו של יחזקאל (מ', א) על יום הכיפורים: "בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש" – כלומר, בראשית השנה בעשור לחודש, ו"ראש השנה" הוא ראשית השנה.

ורמז לדבר בתורה: קרבן המוסף של יום התרועה, של יום הכיפורים ושל שמיני עצרת – שווה: פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר לחטאת (במדבר כ"ט); זאת בניגוד לראש חודש, לחג המצות ולחג השבועות – שלכולם אותו קרבן מוסף: שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים ושעיר לחטאת.

ואולם עלינו לשאול: אם חג האסיף חייב לחול "בצאת השנה", ואם ראש השנה החקלאית קשור לעונת המטר והזרע, ואם 'ראש השנה' חייב לחול בראש חודש – מדוע לא בחרה התורה לראש השנה את א' במרחשוון, ראש החודש השמיני, אשר צמוד באמת לעונת הזרע והמטר?

ובכלל – מדוע באמת לא יהיה ראש לשנה בתורה ביום אחד, כפי שנתפס 'ראש השנה' אצל חז"ל, ואצלנו?

ג. משמעותו המעגלית של לוח השנה: חוליות בשרשרת

התשובה לשאלות אלו מחייבת הקדמה רעיונית. תפיסת הזמן בתורה בפרט ובעולם המחשבה הדתית בכלל איננה יכולה להיות 'קווית-פרטנית'; אי-אפשר לחשוב על סימון תאריכים ביומני פגישות במשרד ובעבודה, ולא על תלישת ימים שעברו מן הלוח; התפיסה גם איננה משפטית-חוזית, שבה אין התאריך אלא אמצעי לניהול מושכל וצודק של מערכת יחסים מורכבת בין בני אדם, ביצריהם ובסכסוכיהם.

בתודעת הרצף אין שום יום עומד לבדו – הוא נקשר ומתחבר עם היום שחלף ואל היום הבא בשלשלת של חוליות רצופות – "מימים ימימה"; בתודעה המחזורית אין היום והתקופה עומדים לבדם – הם נקשרים ומתחברים בשלשלת עם התקופות שחלפו, ובפרט עם התקופה המקבילה אשתקד ובשנים שלפניה; הם חותרים גם אל הערפל בתקופה שתבוא ובשנים שתבואנה. תודעה זו קשורה גם בקשר בל יינתק עם המחזוריות המעגלית שבטבע; כל עונה בטבע יש לה תחושות, מראה וריח מוכרים של שקיעות וזריחות, של ימים מתקצרים ומתארכים, של חילופי חום וקור, לחות ויובש, זרע וקציר, הפריה-פריחה-גמילה-קמילה – "מימים ימימה" – 'זכר למעשה בראשית'. בתודעת הזיכרון, גם השנים אינן חולפות סתם כך באותו מעגל טבעי, בראשיתי – אלא מתקשרות אל השנים שחלפו בזיכרונות אישיים, משפחתיים, לאומיים והיסטוריים – 'זכר למעשה בראשית' – 'זכר ליציאת מצרים'.

תודעת הרצף, המחזוריות והזיכרון יוצרת חיים בעלי משמעות. הניתוק, ההפרדה והשכחה הם המוות. שלשלת הזמן ותודעת הזיכרון הם החיים. המתים שזוכרים אותם בימי הזיכרון ולאורך שנים, חיים בתודעה, ומתים רק בגופם. לעומת זאת, כאשר "אין זכרון לראשֹנים וגם לאחרֹנים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרֹנה" (קהלת א', יא), אזי אין שום משמעות וטעם גם במחזוריות הטבע כשלעצמה, בזריחות, בשקיעות, ברוח הסובב ובמחזור המים שבטבע – הכול הוא רק "הבל הבלים הכל הבל" (שם, ב).

אילו בחרה התורה בראש חודש השמיני כחג תרועת ההכרזה על שנה חקלאית חדשה, היה זה ניתוק בין שנה לחברתה, כי רק אחרי שכלתה שנה (וקללותיה?), אחרי תום האסיף, אחרי שהותרנו מאחורינו שנה של הצלחות, צלקות וכישלונות – רק אז אנו פותחים בשנה חדשה, שיש בה ציפיות נפלאות לשנה של ברכות, של שפע ושל שגשוג.

אנו מכירים תודעת זמן זו ממושגי הזמן של שנות הלימודים: לאחר המבחנים, הציונים, הצהלה והאכזבות, הסיכומים והפרדות – בא תורו של 'החופש הגדול'. שנת לימודים חדשה תתחיל אחרי 'החופש הגדול', כאשר הכול נקי ומצוחצח, הספרים חדשים והמחברות נקיות – נקיות מכל קשקוש, טעות וכישלון, מלאות בשלמוּת של אפס ובתקוות גדולות ל'אין סוף'.

בדרך כלל קורה הדבר בחודש אלול-ספטמבר, שהוא חודש התשובה והסיכומים בשנה היהודית, וישנה סתירה מוחלטת בין תחושת ההתחלה החדשה, הנקייה מכל עומסי העבר, לבין התחושה היהודית של סוף שנה עמוסה בהצלחותיה ובכישלונותיה, לקראת הסיכום של ימי הדין והרחמים. בחיים אין באמת חופש, לא גדול ולא קטן – הסיכום והתשובה משולבים לגמרי בהתחלה החדשה.

התורה רצתה חיבור שנים בשרשרת, שבה כל חוליה מתחילה לפני שהקודמת נסגרת – כך בשנים, וכך בשרשרת הדורות. משום כך קבעה התורה, כי 'ראשית השנה' חופפת בדיוק את 'אחרית השנה', 'צאת השנה' או 'תקופת השנה'. שנה אחת שלובה בחברתה לבלי הינתק, כמו חוליות בשרשרת. השנה החדשה מתחילה לפני שהשנה הקודמת הסתיימה!

ככה זה בטבע: שקיעת החמה פותחת יממה חדשה, אך היום שעבר עודנו משמיע את קולותיו האחרונים. 'בין השמשות' שייך לשני הימים, ומבחינה הלכתית הוא ספק – ספק יום שעבר, ספק היום הבא. בנושאים שונים אנו חותכים את הספק, בצורות שונות, אך ביסודו של דבר יש כאן יחידת זמן ששייכת לשני הימים. כך גם בבוקר, בין עלות השחר לזריחת החמה. מסיבה זו, שבת נמשכת תמיד כעשרים וחמש שעות ולא עשרים וארבע – חייבים להקדים את כניסתה, ולאחר את יציאתה.

כך גם בטבע החקלאי – ההכנות לחריש ולזרע של השנה הבאה הן בעיצומן, שעה שהחקלאים עדיין עסוקים עד מעל לראש באיסוף יבולים ותוצרת של השנה הקודמת ובהוצאתם מן השדה לפני הגשמים.

תקופת חגי תשרי, המפגש של האסיף עם החריש והזרע, היא 'בין השמשות' של "צאת השנה" ו"תקופת השנה", אחרית וראשית יחד, ממש כמו קטע החפיפה בין שתי חוליות בשלשלת. תקופה זו מבטאת נאמנה את תודעת הרצף, המחזוריות והזיכרון שבתורה. היא שייכת לשנה המסתיימת כמו לשנה הנכנסת.

ד. מנהגי ראשית השנה

גם המנהגים 'יודעים' זאת, טוב יותר ממסביריהם. מנהגי הסליחות, תפילות הדין והתחנונים נמשכים בצורות שונות (סליחות/הושענות) עד סוף סוכות, עד הושענא רבה. הדין על המים בחג הסוכות ("ובחג נידונין על המים" – ראש השנה פ"א מ"ב), שכמובן משפיע על כל החיים כולם, הפך את הושענא רבה ליום החיתום האחרון, במנהג, בתפילה ובתודעה. מזמור תהילים כ"ז ("לדוד ה' אורי וישעי..."), שנאמר בכל חודש אלול, נאמר גם בתשרי, עד סיומו של חג הסוכות.

הדבש על השולחן במנהגי אשכנז, המאפיין את ברכת השפע של השנה החדשה, נשאר על השולחן עד שמיני עצרת. במחזור קריאת התורה הפך שמיני עצרת ל'ראש השנה' של קריאת התורה, בנוסף לתפקידו ההיסטורי כראש השנה לתפילת הגשם – ראש השנה החקלאית. המנהגים אינם מכירים יום אחד שהוא לבדו ראש השנה, אלא תקופה ממושכת של 'ראשית השנה'.

ה. ראש ראשית השנה

'יום התרועה' שבתורה, החג היחיד שחל בראש חודש, הוא בוודאי ראש החודש הירחי של ראשית השנה, ראש ראשית השנה, ובקיצור: 'ראש השנה'. חודש זה, שבמהלכו מתחילה השנה השמשית החדשה, זכה בגולה לשם 'תשרי', שפירושו 'התחלה' באכדית ובארמית.

ו. יום תרועה ויום הכיפורים

שאלה אחת נותרה עדיין בלא מענה: מפני מה מכריז 'יום התרועה' על ראש החודש של ראשית השנה בכל שנה, ואילו בשנת היובל מכריז "שופר תרועה" על קידוש שנת היובל ביום הכיפורים דווקא?

כאן אנו חוזרים למבנהו של הלוח הכפול, הירחי-שמשי: שנים עשר חודש אינם שנה, מכיוון ששנים עשר חודש (ירחיים) הם רק 354±1 ימים, בעוד שנה (שמשית) היא קצת פחות מ-¼365 יום; לכן, כאשר הכרזנו על שנה חדשה בראש החודש (הירחי) השביעי, שהוא ראש החודש של ראשית השנה – חודש שבו שנה יוצאת ושנה נכנסת – הרי שבסוף החודש השישי הבא (כ"ט באלול) לא תסתיים שנה (= שמשית), אלא רק שנים עשר חודשים (= ירחיים); נמצא שעשרת ימי תשובה שייכים (גם) לשנה שעברה מבחינה חשבונית פשוטה, ויום הכיפורים הוא היום השלם האחרון בשנה הקודמת! יום זה חותם אפוא את השנה שעברה ומכוון לכפרת כל עוונותיה. העובדה שיום התרועה כבר פתח את ראשית השנה בראש החודש הירחי רק מדגישה ביתר שאת את חשיבותו של יום הכיפורים כיום החיתום לשנת השמש הקודמת.

כעת ברור, לפי פשוטו של מקרא, מדוע שנת היובל מתקדשת רק ביום הכיפורים – שנת היובל היא מקרה חריג ומיוחד במינו, שבו יש שתי שנים מקודשות רצופות; בדרך כלל מתחילה ראשית השנה בתחילת החודש הירחי, אף שטרם נסתיימה השנה החולפת, אולם כאשר מדובר בשתי שנים מקודשות, לא יכולה שנת היובל להתקדש כל זמן שלא נסתיימה שנת השבע השביעית, שהתחילה בתרועה, בראש החודש הירחי-השביעי בשנה שעברה, ותסתיים רק ביום הכיפורים.

יש לציין, שאמנם בין יום התרועה ליום הכיפורים ישנם עשרה ימים, אולם בין יום התרועה לשמיני עצרת ישנו הפרש של עשרים ושנים ימים, הפרש שמחזיק פעמיים את אחד עשר הימים שבין שנת שמש מלאה (כ-365 ימים) לבין שנים עשר חודשי ירח ממוצעים (כ-354 ימים); כלומר, זהו ההפרש בין עשרים וארבעה חודשי ירח לבין שנתיים חקלאיות-שמשיות. והרי בשנה השלישית ייכנס חודש עיבור ויאזן את החשבון! יש פה איזון פשוט ומופלא בין חודשי הירח ושנת השמש, בעוד החשבון המדויק שמור לחכמים.

תלמידים וחברים יקרים מצאו לי את הרעיון הזה גם בדברי המאירי בחיבור התשובה (מאמר ב' פרק ט'), גם בדברי הגר"א (בפירושו לבראשית על שני המאורות, ובספרא דצניעותא פרק ב'), וגם בדבריו של ר' מרדכי יפה ב'לבוש' על שולחן ערוך (אורח חיים תרס"ד), בהסבר הדמיון במנהגי הושענא רבא, חיתום הדין על המים, ליום הכיפורים.

יום התרועה ויום הכיפורים ושמיני עצרת משלימים אפוא זה את זה ומתקשרים זה לזה כחגי לוח: יום התרועה פותח ויום הכיפורים חותם; לכן הם מופיעים בתורה יחד וקשורים זה בזה – יום התרועה הפותח הוא 'יום טוב מקרא קודש', ואילו יום הכיפורים החותם הוא יום צום, עינוי וכפרה. שמיני עצרת שוב פותח את השנה החקלאית ואת עונת הגשמים, אבל מכיוון, שאין הוא חל בראש חודש, חייבים לפתוח בתרועה מראש החודש של ראשית השנה.

ועוד דבר חשוב מאד: מאחר שאלו חגי לוח, ולא חגים המבוססים על אירועים היסטוריים וחקלאיים, התורה לא מנתה אותם יחד עם שלושת הרגלים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו