הרב אברהם בלס
הרב אברהם בלס צילום: עצמי

התלמוד הירושלמי (ראש השנה א, ג) מתאר לנו במאמר נפלא כיצד הקב"ה שופט את ישראל, ובמקביל כיצד הוא שופט את אומות העולם.

ביחס לעם ישראל קובע מאמר זה שהקב"ה דן את ישראל ביום, בשעה שהם עוסקים במצוות. המאמר נסמך על הפסוק בתהלים: 'ישפט תבל בצדק ולאומים במישרים'. עם ישראל נקרא תבל בגלל שהוא מרכז התבל, כמו שאומר הכוזרי שישראל באומות כמו לב באיברים.

לכאורה, מדוע ישראל נשפטים רק ביום בשעה שהם עסוקים במצוות? מדוע שלא ישפטו אותם לפי קריטריון האמת וישלבו גם את הזמנים בהם הם אינם מטיבים לעשות, ועוד קוראים לזה צדק?!

התשובה היא שהמגמה של הקב"ה אינה מיצוי הדין, אלא נתינת כלים להשתפרות והשתכללות. הקב"ה אינו סדרן, אלא הוא מחנך. אם הקב"ה נוגע ברגעים הטובים ובנקודות הטובות של האדם, באופן טבעי, מתעוררת בו המוטיבציה להמשיך קדימה ביתר שאת וביתר עוז.

יום הדין הוא למעשה יום שבו מצביע הקב"ה, על הפוטנציאל האדיר של עם ישראל, וממילא יום זה יש בו את התביעה כלפי עם ישראל לקבל אחריות ולפעול במגמה של תיקון העולם. ראש השנה הוא יום ההמלכה של הקב"ה בעולם. פירושם של דברים הוא שכל יהודי חייב בראש השנה לקבל החלטה לעשות את כל המאמצים, כמובן כל אחד לפי כישוריו ותכונות נפשו, כדי שהעולם יהיה טוב יותר. לא יתכן לקבל החלטות כאלו אם עם ישראל לא מודע לכישרונות וליכולות שלו.

התלמוד הירושלמי אינו מסתפק בהדרכה שכדי לרומם את האדם מצביעים על הדברים הטובים שבו, אלא מדריך אותנו לתת לו תפקידים, כדי לרומם אותו עוד יותר.

בכל מקורות היהדות מוסכם שהקב"ה הפקיד בידיו של עם ישראל את התפקיד לקבוע את התאריך. בתלמוד הירושלמי (ראש השנה א, ג) ממחישים רעיון זה. בסוגיה זאת, בה ממחישים את הרעיון הנ"ל, מובא שבית דין של מטה, בא כוחם של ישראל, הוא זה שקובע את התאריך, אפילו אם קביעה זו אינה מקובלת באופן עקרוני על בית דין של מעלה.

התלמוד הירושלמי מדגים את הרעיון הזה במשל. בנוהג שבעולם מלך אומר: הדין כך, והליסטים אומרים שהדין אחרת ודאי שומעים למלך, אולם בכל מה שקשור לקביעת התאריך, אפילו בית דין של מעלה אומר דבר מסוים, והליסטים אומרים דבר אחר שומעים לליסטים.

מתעוררת שאלה חזקה על משל זה. מדוע מופיע במשל שאלו המתנגדים לקביעת המלך הם ליסטים. מדוע לא מובא, באופן פשוט שמדובר בציבור נורמטיבי שחושב הפוך מהשליט.

עוד באותו נושא:

בנוהג שבעולם אם השלטון קובע דבר מסוים וקבוצת עבריינים אינה מקבלת קביעה זו, ברור שאין להתנגדותם כל תוקף. אולם, מה נאמר במציאות שכל הציבור הנאמן ושומר החוק אינו מקבל את גזרת המלך, האם גם אז הגזרה ברת תוקף?!

נראה לדייק ממאמר זה שבמציאות כזו לא תהיה לגזרה כל תוקף, והסיבה לכך היא שהמלך שואב את כוחו מהעם.

לאור הבהרה זו נבין טוב יותר את המשך הדברים. במציאות בה עם ישראל הוא טוב וישר ברור הדבר שהקב"ה מפקיד בידיו את השרביט של קביעת הזמנים. החידוש במאמר זה הוא, שלא כמנהג העולם, גם אם עם ישראל אינו ראוי והוא בחינת ליסטים, גם אז הקב"ה מפקיד בידיו את השרביט.

עצם קביעת התאריך מומחש בהמשך סוגיית הירושלמי על ידי משלים רבים בהם מוגדר עם ישראל בין השאר כמי שמתקן את העולם, כמי שמרפא את העולם ועוד.

העולה מכל הסוגייה הוא שהקב"ה מטיל על עם ישראל תפקידים גם כאשר אין הוא ראוי. הקב"ה מלמד אותנו שבשעה שמטילים תפקידים על האדם, גם אם במציאות הזמנית הזאת, דומה שאין לו סיכוי להשתנות, הסיכויים שהוא יתרומם ויפעל באופן ראוי, גדלים והולכים.

 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו