עפרה לקס
עפרה לקס צילום: איציק בירן

"כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר/ בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר/ כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר/ לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר".

בכל שנה המילים של הפיוט הזה מהדהדות בי בעוצמה. בכל שנה הוא מזכיר לי עד כמה החיים לא בידינו. עד כמה אנחנו חומר שמוטל על האובניים, נילוש, מסתחרר, מעוקם לכאן ולשם ולבסוף הופך לכלי. לעולם יש יוצר ולנו יש מטרה, תכלית. הפיוט הזה תמיד גורם לי לעצור לרגע. לקפוא. יש בו אמת גדולה. לא אנחנו שולטים בעולם.

לא התנתקנו לרגע

אבל בערב יום הכיפורים הזה, שנת תשפ"ב, הפיוט לא זר לי. הוא לא נוחת אליי מעולם הקודש ליומיום של חול כדי להזכיר לי את מה שנשכח. הוא פשוט תיאור של המציאות. אחרי שנה וחצי של קורונה בגלים מתגבהים, יורדים ושוב עולים, כשהאדם מנסה להיאבק באיתני הטבע באמצעות מעבדות, גרפים והנחיות ומצליח באופן חלקי מאוד. אחרי אסון מירון הבלתי נתפס, שהיה מעשה ידי אדם, רשלנות פושעת של גורמים רבים. ואחרי מבצע שומר החומות, שכולו רוע אנושי צרוף. מאבק לאומי שחולל מוות ואובדן ופציעות נפש וגוף והרס. כשמביטים לאחור על השנה החולפת נדמה שאלול וימי התשובה מעולם לא עזבו אותנו. גם לא באדר או בניסן או באייר. אנחנו לא צריכים לשוב לזרועותיו המושטות של אב הרחמים, כפי שכתב אביתר בנאי, כי אנחנו כל כך בידיו, מעולם לא התנתקנו.

כן, היינו רוצים שזה יהיה בחסד ולא בדין, קרבה של שמחה ולא של אסון, דמעות של גיל ולא של עצב, תחושת גאולה ולא תחושת חוסר אונים. אבל בתוך כל אלה, בתוך כל הדין והקושי, היו רגעים שכדאי לנצור. רגעים שבהם הרוח היהודית קמה, למרות הקושי, ועשתה דברים נפלאים.

לצד תמונות החולים בקורונה ראינו, ואנחנו עדיין רואים, את הצוות הרפואי המסור, שמנסה להמתיק רגעים אחרונים של חולים בתת־תנאים. אנחנו רואים את המחלימים שמתנדבים במחלקות הקשות, שהולכים בעקבות הלב ומסייעים לאנשים שהם לא מכירים. בעודנו מתאבלים על אסון מירון ולא מצליחים להבין אוי ה' מה היה לנו, שמענו על אנשים מכל המגזרים שחצו את הקווים וביקרו את המשפחות השכולות הכל כך שונות מהן באורחות החיים ובאמונות הבסיס. אזרחים מן השורה שטרחו ונסעו, נקשו על דלתות לא מוכרות, חיבקו, ישבו והקשיבו לאחיהם המתאבלים והלבבות נפתחו.

וגם בפרעות, בתוך כל הכאוס והרוע, ראינו את החיבור הגדול בתוך עם ישראל. משלוחי חיבוק וחיזוק לשדרות ולעוטף עזה ולחיילים בשטח, ותמיכה שאין לה התחלה ואין לה סוף לערים שבהן התחוללו הפרעות. עוגות ופרחים, מכתבים ושלטים, תרומות של מזון, של ציוד ושל כסף, מתנדבים שבאו להגן עלינו בגופם וכאלה שהגיעו לשקם בתי כנסת שהוצתו. ותושבי לוד עצמם שהצמיחו את השכונה שהייתה מוקד הפרעות בצורה שאיש לא פילל, קלטו משפחות ורק הרחיבו את קול התורה ומעשי החסד. מעז הוציאו מתוק.

ותראו את ההמונים שהגיעו לומר סליחות לרפואתו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד: אלפי אנשים מכל הארץ שעזבו הכול ובאו לסורוקה שבבאר שבע. כי הוא שוטר והוא שלנו ובואו נחבק את המשפחה. יש בכוחו של הרע לקרוא לנו לעשות טוב.

הודאה שמאירה את החיים

בערב תשעה באב מלאו שנתיים להירצחו של דביר יהודה שורק הי"ד. בחור מתוק מדבש, טהור עיניים ולב. חייו של דביר נגדעו בידי מחבלים כשהיה בדרכו לישיבה שלו, ישיבת מחניים. לפני חודשיים יצא לאור ספר הזיכרון שמספר את סיפור חייו וספוג במידותיו המיוחדות. נער שהיה לו קשב נדיר לחבריו ולסביבתו, שהייתה בו אמונה ואהבה לאלוקים, לאנשים ולאדמת הארץ הזאת. ילד שלא הייתה בו טיפת ציניות כלפי העולם. את כל אלה זכיתי להכיר מקרוב במשך תקופה ארוכה שבה נפגשתי עם חבריו, רבותיו ומשפחתו, וכתבתי את הספר 'דביר, תשע עשרה שנה של אור' שנערך בידיו האוהבות של אביו, יואב שורק. משפחת שורק החליטה שהיא תמשיך לחיות. שהאבל על אובדן החיים לא יגרום לה לחדול.

בסוף הספר הוספנו מחשבות של יואב על האמונה. מחשבות שנבטו אצלו מיד אחרי הרצח, וניחמו ועדיין מנחמות אנשים רבים שמתמודדים עם כאבי חיים שונים. יואב כותב על השמחה בדביר, גם אחרי לכתו, נער זך וטהור שהביא איתו אור גדול. הוא כותב על מרחבי האמונה, על כך שאומנם אנחנו יודעים שהעולם איננו מונהג באופן פשטני של צדיק וטוב לו, רשע ורע לו, אבל אנחנו חולמים על מציאות כזאת. וההתפכחות אל תוך עולם שמונהג בצורה מורכבת יותר איננה פשוטה, אבל היא האמת, ואין כאן פלא או הפתעה. יואב כותב גם על ההודאה. על הטוב והחסד הרבים שיש לנו בעולם, גם במקום שיש בו שבר וקושי. "הודאה היא בחירה על מה להסתכל ואת מה לראות. ולכן היכולת להודות היא אחת הברכות העמוקות ביותר שאדם יכול להתברך בהן. היא מאירה את החיים".

אנחנו יכולים להתפלל על שנה טובה, שבה לא יהיו מחלות ומגפות ולא יהיו צרות לכלל ולפרט, ואולי נזכה. הלוואי. אבל אנחנו יודעים שהעולם איננו שלם, יש בו הרבה שברים וסדקים, ושם, בתוך החרכים האלה, יש לנו תפקיד, להעלות אור, להגביר את הטוב ולהודות על מה שיש. תחל שנה וברכותיה.

לתגובות: ofralax@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו