הרב שאול עבדיאל
הרב שאול עבדיאל צילום: אלישב ידידיה

"מחר יש יום חופש", הודעתי לתלמידים, יייייש", ענו כולם בשמחה. "אבל נצטרף לצום בו", המשכתי... "אווווף", ענו כולם שוב כמקהלה.

צום יום הכיפור ניחן בשלושה מרכיבים עיקריים: שביתה (ממלאכה – שבת שבתון), עבודה (בבית המקדש – עבודת כהן גדול), תשובה ווידוי (אישיים וכללים).

התורה הקדושה מצווה אותנו ביום הכיפורים להתענות: "שבת שבתון הוא לכם, ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (ויקרא כג, לב).

לכאורה עלינו לסבול ביום הכיפורים, וזה חלק ממהותו של היום במרכיב התשובה והווידוי. ולכן אוסרת עלינו התורה אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כדי לענות את נפשינו.

אולם מדברי הרמב"ם על יום הכיפורים לא משמע כן, שכן כותב הרמב"ם (הלכות שביתת עשור, א, ד-ה) על הצום בלשון שביתה : "מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי, שנאמר: שבת שבתון הוא לכם... מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים, והיא לשבות בו מאכילה ושתיה... וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך או לנעול סנדל או לבעול, ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר: שבת שבתון, שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו".

הרמב"ם מבין שהעינויים ביום הכיפורים לא נובעים מרצון למרק את גופינו ולצערינו ולעוררינו לתשובה כשם שצומות אחרים עושים,  כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה" (רמב"ם, הלכות תעניות ה,א).

אלא האיסורים ביום הכיפורים נובעים מהחובה לשבות (ואולי מטעם זה קרא להלכות יום הכיפורים בשם הלכות שביתת העשור ולא הלכות יום הכיפורים).

עוד באותו נושא:

הבנה זו משנה את יחסינו לעינויים השונים ביום הכיפורים. מטרת חמשת העינויים אינה לפעול עלינו פעולה שלילית, מדכאת ושוברת, אלא כשם שמצוות השביתה ממלאכה, מטרתה לרומם אותנו מעל לעשייה השייכת לעולם הזה, כך העינוי הוא חלק ממהות השביתה והוא מרומם ומעלה אותנו אל מעל הצרכים וההנאות של העולם הזה.

ללא התלות בחומר אנו מסוגלים להתרומם למדרגה גבוה של דבקות בקב"ה ושמחה נטולת עזרים חיצוניים (וזה ההפך מיום פורים, שבו ציוו חז"ל על מצוות סעודה ושתיית יין המשמחים לבב אנוש).

בדרך זו ניתן להבין טוב יותר את חטאם של שני בני אהרון, נדב ואביהוא, שדבר מותם מוזכר בפתח סדר העבודה של הכהן הגדול: "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו" (ויקרא טז, א).

מהי החשיבות להזכיר את מותם של שני בני אהרון לפני פירוט סדר עבודת הכהן הגדול? הרי סיפור מותם כבר הוזכר בפרשת שמיני (ויקרא י, ב)?

חז"ל מסבירים לנו את חטאם של נדב ואביהוא: "רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש" (עירובין סג ע"א).

חלילה לנו לחשוב שרבי ישמעאל חשד בנדב ואביהוא שהם היו כשיכורים המתגלגלים בקיאם, הרי בני עלייה היו. ניתן להסביר את כוונתו כך: בני אהרן חשבו שבשביל להדבק בקודש מתוך שמחה עליונה, ולהכנס לקודש במשכן, יש צורך בעזר חיצוני של יין, "ויין ישמח לבב אנוש" (תהילים קד, טו). ולא היא, אלא ניתן וצריך להגיע לדבקות בקב"ה על ידי פרישה והתנתקות מהעזרים החיצוניים. 

וזהו הקשר בין מות נדב ואביהוא לעבודת כהן גדול, המצווה בכל השנה שלא לעבוד במקדש כשהוא עם עזר חיצוני של יין (ויקרא י, ט).

אם כן, כאשר פוגשים אנו את חברינו לפני ובמהלך יום הכיפורים, אין לנו לברכם בברכת "צום קל", אלא בברכת "צום שמח".
שמעתי פעם אמירה יפה (כמדומני בשם הרב יהודה עמיטל) על היחס לאכילה ביום הכיפורים, וכך אמר: "בתשעה באב מי רוצה לאכול? (מרוב עצבות), וביום הכיפורים מי יכול לאכול? (מגודל היום). אז, צום שמח לכולם.


הכותב משמש כר"מ בישיבה התיכונית בהר ברכה

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו