אריאל הנדלר
אריאל הנדלר צילום: חופשי

בעיני רוחו של חבר הכנסת ניר אורבך יש שני סוגים של ימין אידיאולוגי: כזה שמטפס על עצים, וכזה פרגמטי, כמותו. לדבריו, דווקא הוא זה שמציל את הימין ואת המדינה כולה, ודווקא הוא האידיאולוג האמיתי. כל השאר הם סתם שורפי אסמים.

הכי קל לומר קלישאות כאלה כדי לתרץ כל מהלך עקום שעשית, ולטעון שלא הייתה ברירה. אבל האם אין גבולות שאסור לחצות? סוף כל סוף מדובר על קווים אדומים שמפלגת 'ימינה' הטיפה להם, והיו ברורים לכל ציוני במדינה.

כשבאים לבדוק את הממשלה הנוכחית, אפשר להסתכל באופן נקודתי על כל מעשה ומעשה, ובסוף לדון אותה לפי מעשיה. זו גישה פרגמטית קלאסית, וזו גישתו של אורבך שחושב שהממשלה תעשה טוב סך הכל.

אך נראה שחובה להסתכל גם בפרספקטיבה רחבה. בעצם הקמת הממשלה הזו יש 'אירוע' בקנה מידה גדול בהרבה, כזה שחותר תחת הערכים הכי בסיסיים שלנו כמדינה יהודית ציונית בארץ ישראל. מכאן מגיע הכאב הגדול וההרגשה שמוכרים את הציונות וחוצים כל קו אדום אפשרי.

מדהים שאותו ניר אורבך שאמר בשבוע שעבר על חבר הכנסת וואליד טאהא שהוא 'ראוי' לכהן בכנסת, ובירך אותו על מינויו לראש ועדת הפנים, הוא אותו ניר אורבך שלפני כמה חודשים מפלגתו דרשה לפסול את טאהא בטענה שהוא תומך במחבלים. אותו ניר אורבך, אותה "ימינה". רק לא ברור לאן האידיאולוגיה נעלמה.

בין אם זה נובע מתמימות ובין אם זה נובע מחוסר אכפתיות, אין ב'ימינה' שום התבוננות על ההשלכות העתידיות של הממשלה הזו. יש מחשבה רק על כאן ועכשיו, וזה מסוכן מאוד.

צריך להסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה. להסתכל על תהליכים ועל יצירת תודעה ציבורית. כדאי ללמוד מהשמאל כיצד עושים זאת.

בעבר, גולדה מאיר אמרה שאין כזה דבר עם פלסטיני, ובטח לא דיברו על מדינה פלסטינית. אלא שאז קמו שמאלנים ''משיחיים'', ובתהליך ארוך הם הצליחו להנדס לכל העם את התודעה. אמנם התקשורת עזרה להם, אבל גם הימין היה אשם בכך. הוא לא הציג חזון אידיאולוגי, אלא רק תירוצים בטחוניים פרגמטיים.

כך נוצרו הסכמי אוסלו וספגנו אלפי הרוגים ופצועים. בהמשך התרחש הגירוש וקיבלנו את חמאס בעזה, ורק אח"כ העם התחיל להתפכח. כעת עברנו לסוגיית הליבה של כל הוויכוחים - האם מדינת ישראל היא מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה.

לוויכוח הזה יש הרבה השלכות. החל מצביון השבת במרחב הציבורי, ועד לשמירת הזהות הלאומית שלנו, המאפשרת לנו לעמוד מול אויבנו מבית ומחוץ.

אסור להתבלבל, הממשלה הנוכחית איננה מבטאת פשרה סתמית בין ימין לשמאל. היא מבטאת כניעה אידיאולוגית של הימין. השמאל יודע את זה ולשם הוא חותר, בדיוק כמו בעבר. כדי להבין זאת צריך רק לפקוח עיניים ולהסתכל על הרכב הממשלה.

זוהי הממשלה הראשונה שיש בה גורמים אנטי ציוניים ואנטי יהודיים מובהקים, שרוצים להרוס את המפעל היהודי. חברי 'ימינה' נותנים לגיטימציה וסמכויות לאותם גורמים, ולכן עצם קיומה של הממשלה יסודו בחטא, עוד לפני הדיון על המעשים של הממשלה.

ממשלת 'ההכלה והאחדות' (כביכול) מתחילה ליישם בפועל את חזון מדינת כל אזרחיה - כולם ראויים להיות בממשלה, גם חברי כנסת אנטי ציוניים ואנטי יהודיים. כך קורה שבזמן שהימין מקפל את ערכיו, במו ידיו הוא עוזר לשמאל להניף את דגליו גבוה יותר.

כל זה בכלל לא עניין דתי, זה עניין ציוני בסיסי. מה שקורה כאן זה קץ האידיאולוגיה בשם הפרגמטיזם. ובשביל מה? בשביל שלא יהיו עוד בחירות? עדיף כבר ממשלת מעבר מאשר מכירת הציונות. ובכלל, אם רוצים לקרוא למישהו לרדת מהעץ, שילחצו על גדעון סער וחבריו, ששנאתם לנתניהו העבירה אותם על דעתם.

זו ממשלה לא לגיטימית, וחובה שמישהו יזכיר זאת. אחרת, החרפה שמפלגת ימינה גרמה – תיחקק לעד כדבר לגיטימי.

---

אריאל הנדלר, סטודנט לחינוך

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו