שמוליק ועידית סילמן
שמוליק ועידית סילמן צילום: ללא קרדיט

ערב יום כיפור.

זמן להתבונן פנימה.

אני כותב מהלב - ומקווה שדבריי ייכנסו ללבבות.

עברנו שנתיים קשות, כמעט בלתי הגיוניות בכל מובן:

ארבע מערכות בחירות מטורפות, קורונה שלא נגמרת, פרעות בערים המעורבות, ירי טילים, סגרים, בידודים, חל"ת ומה לא.

כשרוצים לערוך חשבון נפש אמיתי יש לדעת שהוא טומן בחובו גם לקיחת אחריות.

כואב לי, אבל לצערי הביוב עלה על גדותיו והציף כל חלקה טובה.

כמה רוע.

כמה תסכול.

כמה חסכים.

המקלדת הרי סובלת הכל – גם איחולים לחלות בסרטן או סתם למות בייסורים.

בקטנה אתם יודעים.

מדובר בערב רב – שמקלל ומגדף – גם אם מדובר ברמטכ"ל, משפחה שכולה שנמצאת בצד הפוליטי "הלא נכון",חבר כנסת עם מקרה אבל קשה משפחתי או סתם אנשים טובים באמצע הדרך.

ערב רב של משועממים ללא תכלית בחיים, מלבד ליבוי שנאה ויצירת אויב מדומיין.

זה לא קשור למפה הפוליטית או להשקפה. זו התת רמה של האוכלוסיה

ויש מי שמלבים ומנהיגים את הכל , חסרי אחריות שמבינים היטב לאן הדברים מתגלגלים , ומדרדרים את השיח לסלוגנים שיווקיים שפונים למקומות הנמוכים ביותר בנפש האדם: ישראל הראשונה והשנייה, שחורים ולבנים, הם ואנחנו, שמאלנים בוגדים וימניים קיצוניים ועוד.

תת רמה.

אבל ברוך השם זו לא דרכנו.

זו לא דרכם של יראי שמיים אמיתיים.

בפועל, ההתנהלות הזו כבר מבדלת את אנשיה שהופכים לכת של ממש.

*

עידית לא אוהבת שאני כותב עליה.

אבל זכיתי באישה יוצאת דופן – חכמה, רגישה, טובת לב, אמא מדהימה.

ראיתי את עידית ברגעים קשים, גם כשחטפה סכינים בגב, גם כשהייתה נתונה למתקפות שלא הייתי מאחל אפילו לשונאיי.

אבל מעולם לא שמעתי ממנה מילה רעה על איש.

עידית מאמינה בדרך המלך.

לעידית יש מידה של עין טובה.

היא מתגייסת לכל פנייה או בקשת עזרה, בכל שעה, ולא משנה אם הפונה חרדי, ערבי, עולה חדש או נער צעיר שיצא מהארון.

כבר שנים שבימי שישי אין אמא בבית, כי עידית נוסעת לחזק את משפחת גולדין מול אנדרטת חץ שחור.

כל יום שישי.

ובארוחת שבת היא קורסת מעייפות.

כמה מהאנשים שמקללים ומגדפים בטוויטר את כל בעולם יוצאים מהבית כדי לתמוך במשהו בעל ערך?

ניסו להוציא אותה מאיזון כשקראו לה "ילדה קטנה", אבל היא שמרה על שוויון נפש.

כשזה לא הצליח המציאו איזהו שטות על סלפי.

כי כשאין רמה, תוכן או ערכים של ממש, מה שנותר הוא למשוך בצמות ולברוח, כמו הילד המופרע בגן שרק מחפש תשומת לב.

אבל אותי זה הצחיק, אני הרי מכיר את עידית, היא כל כך חזקה.

אנשים רציניים נסחפים לתהומות של רפש: "מסוכן", "נוכל", "מגמגם", "בוגד", "שרלטן". תענוג אמיתי.

והיכן הצדיקים שמשננים שמירת הלשון של החפץ חיים אבל שופכים דמים מדי יום עם אמירות שלא בדיוק מתכתבות עם מסילת ישרים?

אבל אני מבקש למתוח קו ברור.

כי יש צביעות שצריך לשים לה סוף. יש התנהלות שלא יכולה להמשיך ולהתקיים במרחב הציבורי.

זה התחיל לפני מספר שנים.

כשנפתלי בנט הגיע לביקור במאהל המחאה החברתית ברוטשילד בקיץ 2011, היו צדקנים שכעסו עליו "שעלה לרגל לשמאלנים האלה".

למה? אסור לדבר עם אחים שלנו?

כשבנט רצה לצרף את אלי אוחנה לבית היהודי, ההתנשאות והגזענות הרימו ראש, כן, גם מצד לא מעט "צדיקים" שמטיפים לאהבת ישראל, אבל לא מסוגלים לשבת עם אוחנה סביב השולחן.

כמה צביעות.

יהודי אמיתי מבין שצריך להתחבר ולא להסתגר.

אברהם עשה נפשות בחרן, אבל נוח בנה תיבה במשך 120 שנה וחוץ מילדיו לא חשב אפילו לנסות ולהושיט יד לאחרים.

זה כל ההבדל.

ראש הממשלה בנט תמיד רצה להתחבר לתל אביבים, ואני מודה, לא כל כך הבנתי למה, הרי זה לא הבייס שלו, מה "יוצא לו" פוליטית?

אבל לקח זמן – ובזכות עידית הבנתי.

פשוט אין אפשרות אחרת, הם אחים שלנו. נקודה.

מי שרוצה להנהיג באמת, לא יכול להתנהל לפי שיקול פוליטי צר, ונפתלי מנהיג עם אומץ.

איילת שקד עמדה מול חלום חייה – כל בכירי הליכוד עלו אליה לרגל בבקשה שתצטרף – אבל היא קיבלה את ההחלטה שהייתה נכונה למדינת ישראל ולא עבור עצמה.

אני מכיר את איילת באופן אישי וראיתי אותה עומדת בקור רוח במצבים מורכבים מאוד.

הלב שלה תמיד היה שם עבור עם ישראל כמנהיגה אמיתית.

*

ומילה על ערביי ישראל והתפיסה המעוותת שמונעת מאיתנו להתקדם.

במשך 15 שנה עבדתי בבנק שמחציתו ערבים, חלקם חברים שלי עד היום, אנשים נפלאים בכל מובן.

היום אני עובד במקום מדהים בבעלותו ובניהולו של ערבי ישראלי – איש יוצא דופן עם לב ענק, חריף ומבריק שמעוניין לעשות רק טוב ולהצליח.

כי יש כאלה שמוכנים להצביע בעד חוק האזרחות, להגיע לביקור הזדהות בבית הכנסת בלוד, לעמוד בעת שירת התקווה בכנסת ואפילו להתעטף בדגל ישראל על הפודיום.

רחמנא לצלן, שמעתי שיש גם ערבים שמסגירים מחבלים שברחו מהכלא.

למה? כי הם לא מאמינים באלימות. כי הם רוצים לחיות בשלום. כי הם אזרחים הגונים.

ואותם חייבים לחזק.

מדוע המבקרים הגדולים, והצודקים, של טיבי ועודה וסלימאן, לא מסוגלים לומר מילה טובה על הרוב הערבי-ישראלי השפוי והדומם? כי אותם מבקרים רוצים להמשיך ולשמר את העימות ואת האיבה. אם תהיה כאן תקווה לא יישאר להם מה לעשות.

והפורעים? והאלימים? והמסיתים? לבוא עמם חשבון בכל הכוח, אבל לא בשיטה של הממשלה הקודמת, שטמנה את ראשה בחול, אלא בעוצמה וביעילות.

אני מתפלל שנדע להקשיב, גם ליריבים פוליטיים.

שנכבד, כל דעה וכל אדם.

ושנשפוט את המציאות בשכל ישר ולא מתוך התנשאות ושנאה.

גמר חתימה טובה.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו