חגי הוברמן
חגי הוברמן צילום: ללא קרדיט

לפני כחודש, כשעליתי להר הבית והתפללתי מול מקום המקדש, התקיימה התפילה סמוך לחומה המזרחית.

עמדתי ופני ישירות מערבה אל מול כיפת הזהב, הניצבת לפי רוב הדעות במקום בו עמד בית המקדש, ודמיינתי לעצמי שאם הייתי עומד בנקודה הזו לפני 2,000 שנה, בעיצומו של יום הכיפורים, במקום השביל המעופש המוליך לעבר כיפת הסלע הייתי רואה דרך רחבה, ומולי, מגיע איש עתי האוחז בשעיר המשתלח בדרכו מזרחה לעבר שער שושן, ממנו יגלוש בכבש אל נחל קדרון, ימשיך ויעפיל בהמשך הכבש אל הר הזיתים, וממנו יילך לג'בל מונטר במדבר יהודה, המזוהה עם ה'עזאזל' התלמודי.

וכאשר הייתי נושא מבטי מערבה, לא את כיפת הזהב הייתי רואה אלא את השערים הענקיים של בית המקדש המצופים זהב, ולפניהם שערי ניקנור הירוקים מקורוזיה, לפי האגדה בשל התלאות שעברו עליהם בדרכם ירושלימה.

בתפילה על הר הבית, שליח הציבור הרב שמואל מורנו לא סיים את הברכות בסיום המקובל עלינו, אלא בירך 'ברוך אתה ה' מן העולם ועד העולם' ואז חתם את הברכה. המתפללים לא אמרו 'אמן' אלא 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' כמקובל בתפילות על הר הבית. כמו שאומרת המשנה משנה במסכת ברכות פרק ט משנה ה': "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים... כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים 'מן העולם', משקלקלו המינין ואמרו אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים 'מן העולם ועד העולם'". וכך אכן אמרנו (ותודה לידידי יהודה עציון על ההפניה למשנה).

בכל יום כיפור, כשמגיעים ל'סדר העבודה' בתפילת מוסף, אני חוזר ומתלהב מהתיאורים הלקוחים ממסכת יומא על עבודת הכהנים בבית-המקדש ביום הקדוש. בזכות מחזור 'רינת ישראל' שאליו מצורפת המשנה בתרגום קהתי, נוצרה נגישות קלה למשנה, שהקריאה בה הבהירה סוף סוף את הקטעים הסתומים ב'סדר העבודה', הרבה לפני שהיו הציורים הססגוניים, הבהירים בפשטותם, במחזור המקדש של הרב אריאל.

שנים רבות לא הבנתי מה זה 'ממרס' (את הדם), אבל המילה הזו הילכה עלי קסם דווקא בגלל המיסתורין שבה, ומה זה לכל הרוחות הפלוסין המשונה הזה שלבש הכהן אחרי שעלה מהמקווה ונסתפג? (נסתפג, לא התנגב). אני עדיין מדמיין את הכהן המתקשה להישאר ער בלילה ופרח הכהונה מרעיש לו ליד האוזן בחיכוך מהיר של הבוהן והאמה כמו שהיינו עושים כשהיינו ילדים כשרצינו להבהיל מישהו, ואח"כ מעמיד אותו יחף על הבלטות הקפואות. ואת זכריה בן קבוטל קורא לפני הכהן הגדול ספר דניאל בארמית, כי כמו הרבה עולים חדשים, אחרי כל כך הרבה שנים בארץ, הכהן המזוייף הזה לא ידע עברית.

איך אפשר שלא להתלהב מהסיפור על שני הכהנים שרצו בכבש בפראות, והגברתן שביניהם (כנראה) דחף את חברו והלה נפל ושבר רגל, והכל רק כדי לזכות בתרומת הדשן. ובסוף ההכרעה נפלה בשיטת 'מספר מוות', כמו יציאות השבת בטירונות – כמה מתאים ליום הדין.

ואיך אפשר שלא להזדהות עם העם העומד ביום-הכיפורים במתח נוראי שאפשר לחתוך אותו בסכין, נושא עיניו ללשון הזהורית על פתח האולם: ההלבינה אם לאו? אני יכול לשמוע בעיני רוחי את שאגת ה'יש אלוקים!' ההמונית שהדהדה ברגע שראו את הזהורית הבוהקת מלובן. משל למה הדבר דומה, להבדיל רבבות הבדלות, לאזרחי ישראל הישובים במוצאי הבחירות מול הטלוויזיה, לחזות במידגם המבשר מי לחיים ומי למוות (הפוליטיים, כמובן), מי לקיצו (הפרלמנטרי) ומי לא לקיצו.

וכאן, בבית-המקדש, זו לא היתה פוליטיקה. לא ברגע הזה, בכל אופן (למרות שגם את הגורלות הכהן טרף בקלפי). כאן, בבית המקדש, במוצאי יום-הכיפורים, חרדת הקץ לא היה מטאפורית. כמה מהנה לחשוב איך זה היה בטרם "העיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות...".

חגי הוברמן הוא עורך השבועון ''מצב הרוח''

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו