הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביא צילום: עצמי

מדי כמה זמן, עולה בציונות הדתית הדיון העונתי על מצב החילון ועזיבת הדת. יש הזועקים ומתריעים על השבר הנורא, ומגבים את דבריהם בסטטיסטיקות, ויש המרגיעים ומעודדים ומגבים גם את דבריהם בסטטיסטיקות.

לפני כמה שנים נטלתי חלק בפורום חינוכי שעסק בדיוק בנושא החשוב והטעון הזה. במסגרתו, הגיע להרצות בפנינו רב חשוב בעל ניסיון רב שנים ברבנות, בחינוך ובהנהגת קהילה. לדבריו, הבעיה המרכזית של הדור הצעיר היא שאין כיום חזון משמעותי וסוחף. ובהיעדר חזון כזה – אין מוטיבציה פנימית להתמסר לעולם הדתי התובעני כאשר מסביב פיתויים קורצים מכל עבר ופינה. וכדברי החכם באדם: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם".

אז סיפר לנו על נעוריו לפני כארבעים שנה. באותם ימים, כך אמר, כל הארץ געשה ורעשה סביב העליות הגדולות ליישובי יהודה ושומרון לאחר מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים. "הרגשנו חלק ממהפכה".

בנוסף לכך, באותם ימים, מעטים הלכו לישיבות וכל מי שהלך היה חדור מוטיבציה ורוח מהפכנית. כיום, כולם הולכים מכוח האינרציה ולא מתוך תחושת שליחות ומסירות. דבריו הזכירו לי את קינתו של המשורר על ימי קום המדינה: "היה להם בשביל מה לקום בבוקר כי לנו ארץ זו". האם נגזר על הדור שלנו להתרפק על סיפורי הגבורה של הדורות הקודמים?

לא לנצח בוויכוחים

פרופ' ולוול גרין היה ביולוג מאוניברסיטת מיניסוטה שלימים עלה לארץ ושימש כפרופ' באוניברסיטת בן גוריון. בשנות השישים, הוזמן על ידי נאס"א לחקור את השפעותיו של המסע בחלל על בני האדם.

בעקבות קשר שקיים עם שליח חב"ד במיניאפוליס, נרקמו בין גרין לבין הרבי מליובאוויטש קשרי מכתבים וכך התקרב אט אט לעולמה של היהדות. על אף התקרבותו, הביע הסתייגות וספקנות בנוגע להתנגשות התורה עם המדע. לדוגמא, בשאלת הבריאה מול האבולוציה.

כשקרא גרין מכתב ארוך של הרבי בו התייחס לתאוריית האבולוציה כתאוריה בלבד, רצופת סתירות ונעדרת יסודות איתנים – נדהם מהתשובה. באותם ימים תאוריית האבולוציה היתה מקובלת על המדע כמעט באופן מוחלט. גרין כתב לרבי מכתב רצוף דברי ביקורת חריפים על טיעוניו בעניין. בסוף מכתבו יעץ לרבי שמוטב לו לעסוק בתחום מומחיותו – התורה, ולהשאיר את המדע למדענים.

הרבי לא ענה דבר על השאלות שהעלה גרין בסוגיית האבולוציה. הפרופסור הניח שהרבי עמד על טעותו והודה שבענייני 'עובדות אמפיריות' על התורה להסכים עם החשיבה המדעית העכשווית. גרין המשיך בצעדי התקרבותו ליהדות ודיווח לרבי על כל צעד שלו ושל משפחתו בהתקדמותו: שמירת שבת, טהרת המשפחה וכדו'. הרבי השיב במילות עידוד וברכה, ובאחת הפעמים גם שלח במתנה זוג תפילין, וגרין החל להניחן מדי יום ביומו.

לאחר שנה וחצי, בני הזוג שלחו מכתב לרבי ובו עדכנו שהחליטו לשלוח את ילדיהם לבית ספר דתי, הרבי השיב תשובה חמה ומעודדת במיוחד. בסוף המכתב הוסיף התייחסות רחבה ביחס לנושא הבריאה והאבולוציה. את מכתבו סיכם הרבי המילים הבאות: "אתה תוהה בוודאי, מדוע המתנתי זמן רב כל כך כדי להשיב להערותיך בעניין הזה. אולם תפקידי בחיים אינו לנצח בוויכוחים. משימתי היא לקרב יהודים אל תורה ומצוותיה". (על פי "סודו של הרבי" עמ' 189-190)

משימת דורנו

הסיפור הזה על הרבי האיר לי נקודה חשובה מאוד שלפעמים נוטים לשכוח. הקשר שלנו לה' יתברך איננו עניין של ידע אינטלקטואלי שעלינו להוכיח בטיעונים וויכוחים. זוהי אהבה. קשר עמוק ופנימי. וכאשר אוהבים, רוצים לגרום גם לאחרים לאהוב. וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות על מצוות אהבת ה' (מצוות עשה ג):

"...וכבר בארנו שזאת המצוה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה שאתה כשתאהב איש אחד, תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני האדם לאהוב אותו. וזה על דרך משל. כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו, אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו.

ולשון ספרי: "ואהבת את ה'", אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן". ורוצה לומר, כמו שאברהם – מפני שהיה אוהב כמו שהעיד הכתוב "אברהם אוהבי" וזה בעוצם השגתו – קרא בני האדם להאמין בשם מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם".

את הדברים אני כותב עילוי לנשמתו של ידידיה פוגל ז"ל, אחד הנספים באסון מירון, שיום הולדתו יחול בשבוע הבא בט"ז מרחשוון. ידידיה הקדיש מזמנו ומרצו באהבה להניח תפילין ולחבר יהודים נוספים למעגל הקשר והאהבה בינינו לבין הבורא יתברך.

משפחתו היקרה יצאה לרגל יום הולדתו במבצע ארצי לעודד עוד המבקשים לצעוד בעקבותיו ולחבר יהודים נוספים לקשרי האהבה הנצחיים שלנו. להפיץ, לחבר ולהתחבר למצוות התפילין. אנו וסביבתנו. ואולי, כאברהם אבינו בשעתו, גם אנו נזכה לקרוא בשם ה' אל עולם, להניח לרגע בצד את כל הוויכוחים, ולהאהיב אותו על הבריות.

משימת דורנו.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו